בשבוע הבא יתחילו לזרום ברכות "שנה טובה". רובן יעצבנו אותי כדבעי, מהסיבה הפשוטה שהן למעשה נשלחות בתפוצת נאט"ו לכל מכירי השולחת, ואני בכלל לא בטוחה שדיברתי עם אותה אחת במהלך השנה.

 בשבוע הבא אני אעשה את הסבב החצי שנתי של הטלפונים לדודות והדודים (סבב שכולל כמובן גם את הדודות והדודים לא ביולוגיים), וארגיש שוב את החסר הגדול של בת הדוד שלי ושל הדודה שלי.

בשבוע הבא אני אתכונן לחג ארוך. מאוד. שלושה ימים עם עוד שלושה מבוגרים ושלושה קטנטנים, שהגדול שבהם התחיל עכשיו כתה א. אז בינתיים אני מצטיידת בחומר קריאה, אבל כבר הוזהרתי שלאור הנוכחות של הטף, יש סיכוי טוב שלקרוא הרבה אני לא אצליח.

אבל אנחנו עדיין בשבוע הזה, ולפני שהשבוע הבא יגיע, אני מנצלת את ההזדמנות לעשות עם עצמי מעין סיכום שנה, ולחשוב, מה המטרות שאני מציבה לעצמי לשנה הבאה.

השנה הזאת הייתה טובה, מהרבה בחינות. סופסוף אחרי נדודים ארוכים, מצאתי מקום עבודה שאני אוהבת, וטוב לי בו. אני מודעת לכך שזה לא מובן מאליו, במיוחד אחרי הקשיים שעברתי, ומודה מכל הלב לכל מי שתמכו, ובמיוחד למי שבזכות הפרגון שלה וההתערבות שלה התקבלתי לעבודה הזו.

השנה גם עשיתי מהפך בחשיבה, בכמה תחומים. קודם כל, וויתרתי על האוטו. כן כן. אני, שקיבלתי את הכינוי "מכורה לאוטו", משאירה אותו במעלה המדרגות שליד הבית, ורוכבת על אופניים לעבודה. האמת? לא משהו שבא לי באופן טבעי, ועל כך, אין לי אלא להודות לאובמה, ולידידי הטוב ע'. מה הקשר? כשאובמה הגיע לביקור, והיה ברור שהעיר תיחסם, התלבטתי איך אגיע לעבודה. ואז הציע ע' שאני אקח את האופניים על האוטו עד נקודת החסימה, ומשם – שאני ארכב עד מגרש הרוסים. למרות חששותי, ניסיתי, וגיליתי שזה נפלא, וכעבור זמן לא ארוך כבר עשיתי את הדרך כולה. והאוטו? כאמור חונה ליד הבית, ומשמש בעיקר לקניות ונסיעות מחוץ לעיר.

תחום נוסף בו עשיתי מהפך בחשיבה, הוא ללמד את עצמי להגיד את מה שאני רוצה וצריכה, בלי להתלהם ובלי לאבד את העשתונות. זאת הייתה עבודה עצמית לא פשוטה, אבל גיליתי שזה משפיע בצורה מדהימה על עצמי ועל מי שסביבי. בנוסף, למדתי גם להגיד את הדברים הפחות נעימים, מתוך ידיעה שזה יפגע, אבל מתוך הבנה שאין סיבה שאני זאת שאפגע, כי לא אמרתי.

השנה גם התחלתי התנדבות. אחרי הרבה שנים של מחשבה על העניין, מצאתי סופסוף את המקום בשבילי. אז עכשיו, בכל יום חמישי מיד אחרי העבודה, אני נוסעת לבקר קשישה ניצולת שואה, המתגוררת בבית אבות סיעודי. קשה לי לתאר כמה אני מקבלת ממנה בכל ביקור, וכמה נצבט לי הלב בכל פעם שנגמר הזמן שלנו, ואני משאירה אותה שם וחוזרת לחיי. נראה לי שהביקורים אצלה, שכוללים כמובן גם את ההתמודדות עם הסביבה הלא פשוטה בה היא חיה, נותנים לי פרספקטיבה אחרת לחיים שלי, ועוזרים לי להבין ששום דבר הוא לא מובן מאליו.

ואני אוסיף פה גם את האחיין החדש שנולד השנה, שהוא כמובן תוספת מבורכת למשפחה הגרעינית שלו, ולמשפחה המורחבת בכלל.

וכמובן, אי אפשר בלי לציין את אתר בת קול, שנולד השנה מחדש, שאני  מקווה שנוכל לעשות בו עבודה טובה, ולקדם בעזרתו את האינטרסים של בת קול.

אז מה המטרות שאני מציבה לעצמי לשנה הבאה?

נראה לי שהמטרה העיקרית שאני מציבה לעצמי היא להמשיך את התהליך שהתחלתי בו השנה, ולהתקדם בכל התחומים שמעסיקים אותי. גם בענייני העבודה, וגם בלמצוא עוד דרכים חדשות לפרוץ את דפוסי החשיבה הקיימים שלי, כדי שאני אוכל לעשות ולהתנסות בעוד דברים.

מטרה נוספת שאני מציבה לעצמי היא למצוא דרך להתגבר על החרדות שלי, שמעכבות אותי מלהתקדם בתחומים אישיים.

מה שנשאר לי, זה להתפלל שהשנה שמתחילה בשבוע הבא תביא איתה התחדשות והתקדמות בכל התחומים. וברוח הימים האלה,  אני גם אאחל לנו שנה של שקט ושלווה ללא רוחות מלחמה מצפון ומדרום.

שנה טובה ומבורכת לכולן!