היה זה שבוע נאה לקהילת הנשים הגאה ושומרת המצוות. כך לפחות היה נראה כשהכתבה הגדולה באחד מכלי התקשורת על ארגון בת קול והנשים היפות והאמיצות שהשתתפו בו – פלוס הפוסט הראשון בבלוג הזה – שותפו עוד ועוד בפייסבוק עד שנראה היה כי כל הפיד והעולם כולו רק גשר צר מאד ועליו מצטופפות באחווה לסביות דתיות. אפילו מידת הטוקבקים המתבקשים על גועליותנו, צביעות נפשנו ועצם קיומנו הייתה מדודה וקטנה מזו של המפרגנים (אבקש רק לחדד לטובת המודאגים מאמיתות דתיותה של האישה – היא שומרת שבת. כל שבת. והמטבח כשר. אפשר אפילו לאכול מהרצפה).

על אף שאנו נמנות על המגדר והמגזר, לנו באופן אישי היה דווקא שבוע די מזעזע. מה שהתחיל כנזילה תמימה וזרזיפית בתקרת הסלון של השכנה מתחת, צמח באבחת אינסטלאטור לאירוע קולוסאלי המחייב החלפה מוחלטת של כלל צינורות האינסטלציה, ריצוף מחודש של חדר האמבטיה השירותים והמטבח, ובאופן כללי הגלייתנו המשפחתית למשהו כמו שבועיים לחולון הנוצצת(!).

שיפוץ הוא לכל הדעות מאורע ממוטט. כבר בימים הראשונים שבהם ניסה השרברב להימנע מהוצאות מיותרות לבעלת הדירה ולכן רק עקר בכל בוקר בלטה אחרת כדי לזהות את מוקד הבעיה, הרגשתי את צמרמורת התופת מזדחלת במעלה הגב. אבק, מקלחות ילדים בתוך ארגז חול וחוסר בהירות כללי.

תיזכר לטובה השכנה המטופטפת מלמטה, אשר בצר לה ורטוב לה, סגרה לנו את המים בדיוק כשהיה תורי לשטוף כלים. מפה לשם ואחרי טלפונים היסטריים ללונג איילנד שם מתגוררת בעלת הדירה שלנו בנחת, הוחלט שדי ואי אפשר יותר ומספיק וחאלאס, ונכנסים לשיפוץ.

עכשיו מצד אחד, להיט. אינסטלציה חדשה ואמבטיה משופצת בדירה תל אביבית ישנה נשמע כמו שיחוק רציני. מצד שני, קחו אתם אישה ושני ילדים להורים שלכם בחולון לשבועיים. מבלי להיכנס ללוגיסטיקות מייגעות על מה זה אומר לעבוד ולשלוח ילדים לבית ספר בתל אביב כשאין לכן רכב, יש משהו בחזרה לבית ההורים שתמיד מחזיר אותי מנטאלית לימים אחרים. פחות חינניים. כאלה שלקחת את עצמך נורא ברצינות עם הדיכאון המתוק וחשבת שאת הכי מיוחדת כי את שומעת מוסיקה שאחרים לא מכירים ומבריזה מבית הספר והולכת לסרטים סקנדינביים תמוהים ורואה את עוולות העולם באופן שאף אחד אחר לא.

אז נכון, הפעם את ישנה במיטה זוגית עם אהובת ליבך ולא במיטת הנוער שעליה ייבבת לילות ארוכים כשהיית מאוהבת במורה שלך לבלט והרגשת בודדה ויחידה ומטורפת. אבל הקירות אותם קירות והחלונות אותם חלונות והאימא שמעירה אותך בבוקר (איכשהו אצל ההורים מתחוללת רגרסיה רבתי ביכולת לקחת אחריות ולהתעורר לבד,נניח) – אותה אימא.

הילדים, שכבר מזמן שכחתי שהם בעצם שלי, מאושרים עד הגג בביתם האולטימטיבי של סבא וסבתא. במקום "המלאך הגואל" ו"שמע ישראל" הם מקפידים להתפלל מדי ערב להארכת השיפוץ. ויש להם סיבה – בננו הצעיר שנוהג לקטר פה ושם על עניני השבת מטעמי געגוע לאייפד ותמיד מרגיש בדפיציט זמן מסך, מקבל גישה כמעט בלתי מוגבלת למחשב השווה, שוזף את עיניו בפלא הידוע בכינויו "טלוויזיה בכבלים" ומברך על המעבר מהבית הניאנדרטאלי שלנו, ככל שהדבר נוגע למשחקי לחימה טכנולוגיים. הבכורה מצידה מחזקת את הבונדינג המבהיל ממילא עם סבתה. אפשר להבין למה הן מסתדרות כל כך נהדר: יש להן אויבת משותפת. אני.

שלא תבינו לא נכון – אימא שלי נהדרת וקיבלה אותנו בפיצוחים, פינוקים בישולים, ארוחות עשר לבית הספר, משקפיים חדשים לילדה, כביסות, הדחות כלים, רובה חיצים לילד, טיפוף בלתי מורגש בכדי לסדר אחרי כולנו, חינוך לגבולות ובייביסיטר חינם.

רק טבעי שגם את השבת היא מקפידה להכניס בזמן ב'תקתקנות' אופיינית ומרשימה (אפילו שהיא "לא מבינה למה צריך את זה בכלל, מסורת זה יפה, אבל למה להשתגע?") כולל הצבת פלטה, כולל סיום הטיגונים חצי שעה לפני (וזה מעורר קנאה, דאם איט – במיוחד תחת שעון החורף הארור ושבת שנכנסת דקה אחרי שסיימתי לשתות את הקפה של הבוקר) כולל קריאות דחק לאישה: "נו בואי, עוד שתי דקות נכנסת שבת! – הכנתי לך נרות!".

בכל נקודת זמן הילדים רחוצים ואכולים, המצעים מאווררים בזמן שהלכנו להכין קפה והרצפה נשטפת בפרק הזמן שלקח לנו להגיע מהמטבח לסלון. אשתי ואני מתנהלות בעצלתיים בבית נעוריי, ישנות עד שבת בצהריים ובאופן כללי מנהלות לו"ז של טינאייג'ריות. אמריקה.

אבל ככל טינאייג'רית מקצועית שהכול מוגש לה בשמחה ואהבה אך היא נחושה להישאר מרדנית מרירה ואדיוטית– הדבר אליו אני כל כולי נכספת, השאיפה הכי גדולה – היא פשוט להיות כבר בבית משלי.

(מוגש באהבה לאימי שעל אף היותה מושלמת אני אוהבת אותה ושמחה תמיד לעשן איתה ולאכול איתה במבה בשתיים בלילה).

נירה אוריין חברה בארגון 'בת קול – לסביות דתיות'

mynet-logo

הבלוג פורסם במקור באתר mynet