אילו זהורית שורק היתה משתתפת ב"אח הגדול", היא היתה עונה על כמה וכמה קטגוריות ליהוק בו זמנית; היא מצידה, לא מוכנה לוותר על שום פן מתוך המכלול המגדיר את זהותה ומבהירה: "צריך לחנך לסובלנות בחברה הדתית"

מאת:שרון רופא-אופיר  | פורסם במגזין לאישה ובאתר Xnet

זהורית שורק, אישה דתייה ואם לשני ילדים (15 ו־11), גילתה רק בגיל 29 את זהותה המינית. מאז עשתה דרך ארוכה. עתה היא מאפשרת לפתוח דלת ולהציץ מקרוב אל עולמה ואל ההתמודדות הלא פשוטה. "הסכמתי להיחשף כי אני מאמינה גדולה בחינוך", היא אומרת. "דרך חינוך אפשר לפתור הכל: בורות, שנאה, פחד. אפשר לקרב לבבות".

"שמעתי את אמא משיבה לי: 'גם אני אוהבת אותך. כך הקדוש ברוך הוא ברא אותך, וזה בסדר'" (מתוך אלבום פרטי )

"שמעתי את אמא משיבה לי: 'גם אני אוהבת אותך. כך הקדוש ברוך הוא ברא אותך, וזה בסדר'" (מתוך אלבום פרטי )

את לא חושבת שכבר עשינו דרך ארוכה? רק החודש צעדו מאה אלף איש ברחובות תל אביב במצעד הגאווה.

"כן, המצב היום טוב, אבל הוא יכול להיות מצוין, ולפעמים, ההבדל בין טוב למצוין הוא הבדל של חיים ומוות". עד שהכירה את לימור, בת הזוג שאיתה היא מגדלת את ילדיה, לא הכירה גם את המושג לסבית. היא נולדה וגדלה בבית דתי, בת בכורה במשפחה בת ארבעה ילדים. הוריה, מורים שהחלו את דרכם בעיירות פיתוח, קבעו עם הזמן את ביתם בשכונת גבעת מרדכי בירושלים.

"גדלתי בבית מרוקאי חם ופתוח, עם הורים בעלי יכולת נתינה ענקית. ילדה דעתנית שעל כל דבר יש לה מה להגיד. ממש לא הבחורה הקטנה והצנועה שהחברה הדתית מצפה ממנה להיות". היא למדה באולפנת צביה, "וכבר שם החלו אצלי כל מיני עניינים רגשיים ביחס לבנות, אבל אז לא ידעתי לתת להם שם. חייתי בתוך בועה. בעולם המושגים שלי היה רשום 'זכר ונקבה בראם', וזה מה שצריך להיות. תירצתי לעצמי את הקירבה שלי לבנות ברצון לאהוב ולהיות נאהבת. את המילה לסבית אפילו לא הכרתי". היא עשתה שירות לאומי של שנתיים וחצי כמדריכה של החברה להגנת הטבע בבית ספר שדה ברחובות, "וזו הייתה תקופה מקסימה, פרחתי, היה לי כיף".

לא לחצו עלייך להתחתן?

"חלק מבנות כיתתי כבר נישאו בסוף כיתה י"ב וגם אצלנו התחילו דיבורים על חתונה, אבל אני שידרתי שאני עסוקה בלתרום לעם ולמדינה. היום אני קוראת לזה הדחקה". בתום השירות הלאומי היא המשיכה לעבוד כמדריכת טיולים. במהלך אחד הטיולים פגשה את מי שיהפוך לימים לבעלה. "גם הוא עבד כמדריך טיולים. אינטליגנט, איש שיחה, מקסים, מלא עניין. בסוף הטיול החלפנו בינינו טלפונים, ואחר כך נפגשנו מעת לעת ודיברנו בטלפון. היה לי אתו נעים ונחמד, אבל לא הבנתי שאנחנו יחד. חצי שנה אחרי שהכרנו, פתאום חברה שאלה אותי: 'תגידי, כמה זמן אתם יוצאים?', ואני עניתי לה: 'יוצאים? מה פתאום יוצאים?'. הלכתי ושאלתי אותו אם אנחנו יוצאים, והוא אמר שהוא חושב שכן".

ההורים שמחו?

"דווקא לא, ההורים שלי קיבלו את הקשר הזה בצורה קשה, כי הוא לא היה דתי. אבל סיכמנו שנשמור שבת ונקפיד על בית כשר, והתחתנו. זה היה בשנת 1997. הוא היה הגבר הראשון והיחיד בחיי, ואני הרגשתי שאני אוהבת אותו מאוד".

אז מה חסר לך?

"אם היית שואלת אותי אז, לא חסר לי כלום".

ובכל זאת התגרשת.

"כמה שנים אחרי שהתחתנו, כשאני כבר אמא לבננו הבכור, חל משבר בזוגיות שלנו. זו הייתה שנת 2000, ענף התיירות היה במשבר עמוק, ובעלי, שעבד כמדריך תיירים, היה המון בבית. דווקא אז התרחקנו. בשלב ההוא עוד חשבתי שהכל יהיה בסדר, נולדה לנו בת, ואני קיוויתי שהדברים ישתפרו. השקעתי את כל האנרגיה שלי בזוגיות מתוך רצון להחזיר אותה למה שהייתה". ואז, היא אומרת, הכירה את לימור והבינה שקיים בה עוד רגש שהיא איננה רוצה לכלוא יותר.

שיחות נפש בטלפון

לימור, בעבר לימור קרן והיום לימור שורק, בת 40, יצאה מהארון בשנות העשרים לחייה ("למרות שאני תמיד צוחקת ואומרת שהיא בעצם לסבית כבר מגיל חמש. יש לה תמונה מהגן שבה כולם רוקדים בזוגות של בנים־בנות ורק היא רוקדת עם בת"). היא הגיעה לתל אביב מנצרת עילית ועובדת בחברת "זאפ גרופ".

איפה הכרתן?

"בטלפון. בשנת 2004 התחלתי לעבוד במקום חדש. הפנו אותי לבחורה בשם לימור, שעבדה בחברה שאיתה שיתפנו פעולה, כדי שהיא תסביר לי מה לעשות. התחלנו לדבר בטלפון, מהר מאוד השיחות הפכו לאישיות, ובאחת מהן היא סיפרה לי שהיא לסבית. הסתקרנתי. רציתי לדעת על העולם שלה. גלשנו לשיחות נפש אל תוך הלילה ומצאתי בה חברת אמת".

מתי נפגשתן לראשונה?

"לקח לי חצי שנה עד שהצעתי לה שניפגש, אבל היא סירבה. היום היא אומרת שכבר אז הרגישה שזה מעבר לסתם חברות ושאלה את עצמה בשביל מה היא צריכה את כל כאב הראש הזה, ללכת ולהיפגש עם אישה נשואה. אבל אני רציתי לראות את האישה שאני מגלה לה את כל צפונות לבי ובסוף שכנעתי אותה".

ואיך היה?

"היא הבריזה לי ולא הגיעה. אבל לא ויתרתי. בסוף נפגשנו".

מה קרה בפגישה?

"זו הייתה פגישה משונה. מוזר מאוד לפגוש אדם שאתה מדבר אתו חצי שנה בטלפון. דמיינתי לי בראש משהו אחר לחלוטין. ישבנו בבית קפה, דיברנו וקשקשנו, ובסוף כל אחת הלכה לדרכה. חצי שעה אחרי כן התקשרתי אליה ושאלתי: 'איך היה לך? הרי כל כך חששת', והיא ענתה שהכל היה בסדר גמור. ואז היא שאלה: 'ואצלך?', ואני אמרתי לה שאצלי בדיוק ההפך, ולא היה צריך הרבה יותר מזה. "שבוע לאחר מכן נפגשנו אצלה בבית, ואז הבנתי שמכאן והלאה אין כבר דרך חזרה. חזרתי הביתה ומיד שיתפתי את בעלי. הוא היה בשוק. אחרי זמן מה החלטנו להיפרד".

מתי יצאת מהארון?

"זה לקח זמן. בהתחלה שיתפתי את המעגל הקרוב וקיבלתי תגובות אוהדות. במקביל גם חיפשתי קהילה שאוכל להשתייך אליה, וכך הגעתי אל 'בת קול', ארגון של נשים לסביות דתיות, שיש בו כ־300 נשים. היה לי נעים ומחזק להרגיש שאני לא לבד בעולם. המקום הזה נתן לי המון כוח ומשם יכולתי להמשיך ולצמוח".

לא הרגשת שהעולם הדתי סותר את העולם החדש שאליו נחשפת?

"כן. לגמרי. במשך שנים התחנכתי לדרך חיים מסוימת, הכל היה ברור, ופתאום הייתה כביכול התנגשות של ערכים. התחלתי לשאול את עצמי האם אני צריכה לוותר, ואם כן על מה? על זה שאני דתייה, או על זה שאני לסבית? הסיפור הזה לקח לי שלוש שנים".
"ההורים בקהילה הדתית חוששים ממה יגידו ואיך יגיבו השכנים, והדבר השני שמטריד אותם הוא שלבן לא תהיה המשכיות. רבים מוצאים עצמם מנותקים מכל קשר משפחתי, והתפקיד שלנו כקהילה הגאה הוא לתמוך בהם ולחבק אותם"

"אני אדם מאוד אמוני, דתי, וברגע שהבנתי שאני לסבית, לא חשבתי ששני הדברים האלה יכולים לחיות יחד בכפיפה אחת" (צילום: טלי שני)

"אני אדם מאוד אמוני, דתי, וברגע שהבנתי שאני לסבית, לא חשבתי ששני הדברים האלה יכולים לחיות יחד בכפיפה אחת" (צילום: טלי שני)

איפה היה הקושי הגדול שלך?

"אני אדם מאוד אמוני, דתי, וברגע שהבנתי שאני לסבית, לא חשבתי ששני הדברים האלה יכולים לחיות יחד בכפיפה אחת. הרי כתוב בתורה שזה אסור. יש איסור על משכב זכר, ויש איסור על נשים מסוללות (כך הן מכונות בתלמוד בבלי – ש.ר.א), אז איך ייתכן שאני גם דתייה וגם לסבית? זה היה מבחינתי הקושי הכי גדול – ההתנגשות בין העולם שבו גדלתי עם הערכים של המציאות החדשה. יום אחד הלכתי לבקר חברה שעוסקת בפסיכותרפיה. אמרתי לה שאני חייבת לבחור מה אני, והיא שאלה: 'למה את צריכה לבחור?'. עניתי שחינכו אותי לכך שאישה צריכה ללכת עם גבר ואני מפרה את החוקים הללו. היא נתנה לי את התשובה שמלווה אותי מאז ועד היום. היא אמרה שגם היא התלבטה בשאלה הזו והבינה שלוותר על אחת הזהויות שלך זה כמו לוותר על חצי מעצמך. זה בדיוק מה שאני הרגשתי. אם עד אותו רגע ניסיתי להיאבק, הרי שמאותו רגע הייתה לי השלמה: אני אישה, לסבית, דתייה, אמא, וקודם כל נרגעתי שאני לא צריכה לוותר על שום דבר מכל זה. הבנתי שהעניין איננו הלכתי אלא חברתי, ומי שלא מקבל אותי זו החברה ולא הקדוש ברוך הוא".

ההורים שלי גילו במקרה

עד המדינה בפרשת ה"בר נוער" גדל בבית דתי, והוא מספר שמאז שגילה בגיל 14 שהוא הומו, בני המשפחה שלו לא הכירו בו יותר. את מכירה הרבה סיפורים כאלה?

"אני מכירה המון מקרים כאלה. המקרים שבהם המשפחה מחבקת אותך הם מעטים. בדרך כלל המשפחה מתנערת. אני יכולה לומר שכאשר מדובר במשפחות דתיות, העניין ההלכתי הוא רק תירוץ. בעיקר קיים הקושי החברתי. ההורים בקהילה הדתית חוששים מ'מה יגידו בקהילה ואיך יגיבו השכנים', והדבר השני שמטריד אותם הוא שלבן לא תהיה המשכיות. יש נערים ונערות רבים שמוצאים עצמם מנותקים מכל קשר משפחתי, והתפקיד שלנו כקהילה הגאה הוא לתמוך בהם ולחבק אותם".

מתי סיפרת להורייך?

"ההורים שלי גילו במקרה. בשנה שהתחלתי את הפעילות בארגון 'בת קול' ארגנתי את מצעד הגאווה בירושלים. בסוף המצעד גיליתי שמכשיר הטלפון הנייד שלי אבד. התקשרתי לטלפון שלי וענה לי בחור נחמד שמצא אותו. נסעתי אליו, והוא אמר לי שהתקשר למספר הראשון שהופיע בספר הטלפונים שלי והודיע שם שהטלפון נמצא במצעד הגאווה. זה היה המספר של אבא שלי. אמרתי לו תודה, והרגשתי שאני רוצה להיעלם. פרצתי בבכי היסטרי. למטה חיכתה לי לימור, ואז בדיוק הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אמא שלי. היה לי ברור שנחשפתי. אמרתי לה שאני לא יודעת מה לומר, ולימור מהצד אמרה לי: 'תגידי לה שאת אוהבת אותה'. אמרתי לאמי שאני אוהבת אותה מאוד, ואז, כשנרגעתי, שמעתי את אמא משיבה לי: 'גם אני אוהבת אותך. כך הקדוש ברוך הוא ברא אותך, וזה בסדר'".

ואביך?

"לאבא לקח זמן להבין ולעכל. וכשהוא עיכל, היה לו קשה מאוד. הקשר ניתק למשך תקופה, ואמא הייתה החוט המקשר. כשנפגשנו, היו שיחות לא פשוטות, כמו למה צריך מצעד גאווה ולמה כל המוחצנות הזו. היום אני יכולה להגיד שההורים שלי עברו איתי כברת דרך. זה בסדר, הרי גם לי לקח 29 שנים לקבל את עצמי. מה שנורא ריגש אותי זה שאחרי אחד הפרקים ב'אח הגדול' קיבלתי טלפון מאמא. אחד מדיירי הבית דיבר לא יפה אל בחורה לסבית, ואמא התקשרה ואמרה שיש לנו כקהילה עוד הרבה עבודה לעשות כדי לשנות את פני הדברים".

איך הילדים שלך קיבלו את זה?

"כשסיפרתי להם שלימור היא בת הזוג שלי, הבן שלי הגיב ב'כאילו דה? בואי ספרי לי משהו שאני לא יודע'. הבת שלי שמחה מאוד. היא אמרה: 'עכשיו יש לי שתי אמהות ואבא אחד'".

בשנת 2009, אחרי זוגיות ארוכה ודרך משותפת, החליטו לימור וזהורית להינשא, אך גם להחלטה הזו נלוו קשיים לא מעטים.

"בהתחלה לא ידעתי בכלל אם זה טוב לי. הרי כבר נישאתי בעבר ועשיתי מסיבה והטרחתי אנשים, למה אני צריכה לעשות זאת שוב. אבל לימור אמרה שהיא רוצה לצעוק לעולם שאני שלה. אחרי זה התחילה התלבטות נוספת: איך הטקס הזה ייראה? אמרתי לעצמי שהמדינה לא מכירה בנישואים בין בני אותו מין, וגם היהדות אינה מכירה בכך, אבל השבתי לעצמי שהמהות של טקס נישואים היא בראש ובראשונה מחויבות".

"וגם כאן לא הסתיימו הלבטים, שהרי בטקס נישואים רגיל אומרים 'משמח חתן עם הכלה', אז מה נעשה? רציתי להתכתב עם איזו מסורת, כי הרי בכל זאת אני אישה דתייה. בסופו של דבר נמצא הפתרון: ערכנו חופה, התחייבנו זו לזו, החלפנו טבעות, ואמרנו אחת לשנייה את מה שרות אומרת לנעמי במגילת רות: 'באשר תלכי אלך, באשר תליני אלין, עמך עמי, ובאשר תמותי אמות ושם אקבר'. המשפט הזה מצא לי את הגשר בין שתי הזהויות שמרכיבות אותי".

לאן את מכוונת פוליטית?

"אני חולמת להיות בין מקבלי ההחלטות, במקום שבו אפשר להשפיע, אבל הדרך לא אצה לי".

בכל זאת, לאן את רוצה להגיע?

"הרבה פעמים שואלים אותי 'מה תגידי לקדוש ברך הוא כשתגיעי למעלה?', ואני עונה שהקדוש ברוך הוא ברא אותי ככה, ואם כך, אני נמצאת כאן כשליחה. השליחות שלי היא לחנך לסובלנות ולקבלת השונה בחברה הדתית. אני יודעת שזה תהליך שאורך זמן רב, אבל יש לי סבלנות".