בגן עדן מקדם – היסוד התרבותי לבית היהודי / מאת: יעל אוריין

גבר ואישה מהווים את יסודות הבית היהודי, דבר זה נלמד מסיפור גן העדן. סיפור בריאת האשה בספר בראשית מהווה יסוד תרבותי למבנה החברתי אותו אנו מכירים, עליו גדלנו. הנישואין בין גבר ואישה כמרכיבים את יחידת האטום של הקהילה היהודית. היחידה שאותה לא ניתן לפרק יותר. היחידה שללא חברות בה אין ליהודי זכות קיום.

שני פסוקים (כ"ג-כ"ד) בפרק ב' של ספר בראשית מכוננים את הקשר התרבותי בין בריאת האישה, התשוקה אליה, ויצירת התא המשפחתי ההטרוסקסואלי המונוגמי:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

הכתוב מייצר קשר של סיבה ותוצאה בין דרך בריאת האישה (העובדה שנוצרה מצלעו של אדם), לבין העובדה שהגבר בתהליך התבגרותו עוזב את הוריו ומקים משפחה חדשה משל עצמו עם אישה. הניסוח הכללי של פסוק כ"ד על רקע התיאור הפרטני של בריאת אדם וחווה, מייצר תחושה של כלל, חוק טבע שאין ממנו סטייה, אשר לא יכול להכיל או לאפשר שונוּת.

ואני רוצה לבדוק האם זה באמת כך. האם קיומה של תבנית משפחתית מרכזית, שוללת את האפשרות לקיומם של דגמים משפחתיים נוספים? האומנם סיפור הבריאה אינו מאפשר לנו קריאה חדשה, אחרת, אשר תכיר בקיום של מבנה משפחה נוסף בתוך המבנה החברתי היהודי?

מה בדיוק נלמד מסיפור גן-עדן?
את הקשר בין דרך בריאת האשה, לתשוקה אליה, לייסוד זוגיות מונוגמית ניתן ללמוד מפירושו של הרמב"ן ל"ודבק באשתו, והיו לבשר אחד":
"הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן אבל יבוא זכר על איזה נקבה שימצא וילדו להם, ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהן, עוזבים את אביהם ואת אימם ורואין את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד."
בעוד רש"י מפרש את הכוונה של "בשר אחד", כתוצר של המפגש המיני בין גבר ואישה מפגש המניב "בשר אחד" שהוא הילד המשותף, רמב"ן רואה ב "בשר אחד" תיאור לחיבור בין גבר ואישה.

הוא בוחר להדגיש מאפיין ייחודי למיניות האנושית, הרצון, התשוקה לשוב ולהתאחד. התחושה שהחיבור הזוגי אינו מהווה מפגש ראשון אלא איחוד מחודש בין שני חלקי בשר אשר הופרדו זה מזה ועתה הם שבים ונפגשים, שבים ומתאחדים במקומם ה"טבעי", הראשוני.

את המעבר מהמקרה הפרטי של אדם ואשתו אל האנושות כולה, מסביר הרמב"ן כהטבעה של תכונה זאת של אדם בצאצאיו. העברה תורשתית של התשוקה אל האישה מאב לבנו, העברה תורשתית של החיבור בין גבר ואישה כחיבור קדמון.

הרשב"ם, לעומת זאת, מאפשר לנו לראות את התשוקה של אדם אל האשה בספר בראשית, כתבנית יסוד לתשוקה האנושית. תבנית יסוד לסיפור החוזר ומתרחש שוב ושוב. ההיפרדות והדבקות מחדש משחזרים את עצמם בתהליך ההתבגרות ויצירת הזוגיות שבכל אדם ואדם בכל דור ודור. אך בשינוי מסוים. את החזרה ואת השינוי הרשב"ם לומד מתוך מילות הפסוק: "זאת הפעם":
"זאת הפעם עצם מעצמי – דווקא, אבל מכאן ואילך אינו כן, אלא אדרבא איפכא, האיש יוצא מן האישה."

על פי פיסת הרשב"ם, המקרה של אדם ייחודי לעומת מקרה שאר בני האדם. אדם הראשון נברא ישירות על ידי אלוקים. אין לו אם ואב, ואשתו (על פי סיפור הבריאה הנדון כאן) נוצרה מגופו. מה שאין כן בשאר בני האדם, אשר יוצאים מרחם אימם ונפרדים ממנה שלב אחרי שלב בתהליך התבגרותם, ובבגרותם שבים ומתאחדים עם נשים חדשות.

הרשב"ם לוקח אותנו מהמקרה הקונקרטי של אדם הראשון והאשה הראשונה כמקרה פרטי של היפרדות ושיבה אל חיקה, אל "האישה" היציר החברתי הכללי, אשר כולל בתוכו את האם והרעיה כאחת.

המעבר אותו עושה הרשב"ם, מהקונקרטי אל הכללי, פותח בפנינו את הפתח לכלול בתוך תיאור זה של הדברים, מערכת יחסים נוספת, זאת שבין אישה לאישה. הרי החיבור הקדמון עם האם קיים בתינוקות זכרים או נקבות (ומה שביניהם) במידה שווה. והתשוקה לשוב ולהתאחד עם האם אינה פוסחת על אף אחד מן המינים.

ו"דבק", הפתח לפרשנות השוואתית – סיפור רות ונעמי נכנס לתמונה

הרמב"ן שם את כובד משקלו הפרשני על המילה "ודבק" והיא המאפיינת בעיניו את מהות הקשר האנושי המבוסס על תשוקה. תשוקת החיבור, תשוקת ההתמזגות. השימוש במילה זאת על הטיותיה, מופיע במקומות נוספים בתנ"ך:
"וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּ בְ קָ ה בָּהּ." (רות, א, יד(
ומייד אח"כ מוסיפה רות את המילים אשר מסרבות להפרד, דורשות המשך חיבור והתמזגות טוטאלית, חסרת גבולות:
"וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."

השימוש בהטיות ד.ב.ק מופיע גם בהמשך בדברי בועז לרות, וכן במקרה של שכם בן חמור אשר נפשו דבקה בדינה. אך רק במקרה אדם ואשתו ובמקרה רות ונעמי התרגום שומר על השורש ד.ב.ק גם בארמית, בשאר המקומות התרגום בוחר בשימוש במשמעויות קרובות.

[מקום נוסף בו התרגום שומר על השורש ד.ב.ק הוא בספר דברים, ד, ד: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", וספורנו מפרש: הייתם כולכם חכמים להשמר מהכשל בעבודת גילולים. ודימוי הדבקות בה' כדימוי של שמירת נאמנות זוגית מצוי לא אחת בתורה ובנביאים, וראוי המשך עיון [

הפרשנות המסורתית כפרשנות פסיכואנליטית?

התבנית הבסיסית הזאת של הקשר המוקדם עם האם כמצוי בבסיס התשוקה הבוגרת, מזכיר ולא בכדי את התפיסה הפסיכואנליטית – פרוידיאנית.

אך גם כאן מציעה הקריאה את סיפור אדם ואשתו ורות ונעמי אלטרנטיבה. כי בעוד על פי התיאוריה הפסיכואנליטית הבן עובר תהליך מהזדהות וחיבור מוחלט עם האם, דרך הכרת עצמאותו, הזדהות עם האב (כניסה לעולם התרבות והחוקים החברתיים) ואז משיכה לנשים, שאיפת הבת הבוגרת לקשר עם אישה, ע"פ תיאוריה זאת, יכולה להחשב כמי שאינה מצוייה ומתמרדת כנגד הסדר החברתי. היא יכולה להחשב כמי שבורחת מתפקוד בתוך מבנה החוקים החברתי והתרבותי הבוגר, שואפת אל המקום הרגשי הטהור, חסר הגבולות, המיטלטל בין עונג וכאב.

במדרש הפסיכואנליטי שיצרה מיכל בן- נפתלי למגילת רות, זה מתואר כך:
"אני קוראת את המגילה הזאת הרשומה על שמי ומרגישה לעיתים שאינני יודעת יותר מכפי שרשום בה, ובתוך כך שמה שאני יודעת כלל אינו רשום בה. מצאתם לכם דרך לעקוף את השתיקה שלי, לרמוס את בדידותי. אני בקושי מדברת, מדברת מעט מדי …..
עלי לכתבה מחדש, את המגילה, לראשונה, שאין חותם וסופר ושופט בר סמכא היכולים לערוך את קישורי הזכרון הפרטי, הזעיר, הנערמים ונארגים בקרבי. הם יכולים לשחזר את הסיפור המוכר ולמצוא תקדימים ואנלוגיות לאבות האומה ולאמהותיה….. לפרש כל מחווה שעשיתי במונחי כיבוד הורים או יהדות, להטמיעה בעולמות דינים ודיינים ולהתעלם ממה שדחף אותי באמת לקשר הזה אתך….
אך עקרון הסיפר שלי שונה….. הוא לגמרי לא צפוי….. הוא מורה על כך שבתוך ההגדרות החמורות לכאורה של דעת המקום ודעת הקהל קיימת איזו תנועת מטוטלת סמויה, אפשרות פנימית לאירועים עצמם לתת ביטוי להגיון שונה, כזה המצל עליהם, מוריד אותם מטה-מטה אל האפל והאסור, אל העריות, אל העונג ואל הכאב….
את מי גאלתי, בעצם, ומי גאל אותי והאמנם נגאלתי? ומה לי וללשון הזו הזמינה , השמישה של גאולה וזכויות וחוקים ותקנות? אני הזרה מעצם לידתי, הנושאת עימי סודות זרים, הדבקה בנשים? אני שמעבר לחוק מחוצה לחוק, הבזה לחוק?" (כרוניקה של פרידה, מיכל בן-נפתלי, עמ' 29-28).
רות של מיכל בן נפתלי מצויה בינות לסדרים החברתיים, עצם קיומה יוצר התנגדות למבנה החברתי הקיים.

רות שלי מהדהדת בסיפור הבריאה

לטענתי, יצירת ההקבלה בין מגילת רות לבין תיאור בריאת האשה בפרק ב' של ספר בראשית, פותחת לנו פתח חדש, המאפשרת לגלות את הקשר בין רות ונעמי כהד לקשר בין האדם והאשה, ומערכת היחסים הנורמטיבית הנגזרת ממנה.

התמקדות בהקבלה לשונית – רעיונית בין בראשית פרק ב' פסוק כד' לבין מגילת רות תראה, כי הקשר בין רות ונעמי עומד בכל מרכיבי הכלל אשר נקבע בספר בראשית:
מול: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ"
עומד: "  וַתֹּאמֶר נָעֳמִי… שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ "

מול: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, "
עומד: "וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ"

מול: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד " (ע"פ פרוש רמב"ן- האיחוד הגופני הנוצר בין המשתוקקים)
עומד: "כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"

או
מול: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (ע"פ פרוש רש"י – הילד אשר נולד כתוצאה מהחיבור)
עומד: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת… וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן…  וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי"…

המבנה החברתי הבסיסי הנגזר מסיפור הבריאה, אשר מתומצת בפסוק זה, מתקיים כולו בסיפור רות ונעמי. וכך גם רות השותקת, הזרה, הדבקה בנשים, מוצאת עצמה סוללת ומרחיבה תבנית בסיסית אשר גלומה כבר בסיפור הבריאה, מאפשרת קיום גם לנטייה רגשית שאינה כלולה בזרם המרכזי של החברה היהודית.

רות שלי, אינה חיה בינות הסדרים החברתיים, ומייצרת להם התנגדות, חייה ובחירותיה מהווים הד לסדרים הנורמטיבים כפי שנוסחו בסיפור הבריאה, ומייצרים דגם חדש המאפשר קיום חברתי גם למיעוטים.

מדי שנה
בקוראנו במגילת רות, אנו נזכרים בחשיבות היחס הטוב, המקבל, לגרים ולזרים בחברה היהודית.
בקריאה אשר הצעתי, נפתח הפתח גם להכיר בחשיבות היחס הטוב, המקבל, לדגמים נוספים של זוגיות ומשפחה. כי כולנו נבראנו בצלם, ובחיים של כולנו מהדהד סיפור בראשית.