בחול המועד אנחנו עושים הפסקה מסדר הקריאות בפרשת השבוע וקוראים לפי סדר חול המועד, כל יום קריאה אחרת ולפחות 3 חומשים (ובחו"ל ארבעה) משתתפים בחגיגה. אז חשבתי לנוח קצת ולהסתכל על מדרש רבה לשיר השירים. עודי משתעשעת היכה בי המדרש שהחזיר אותי שנים אחורה (פרשה א' סימן ט'):

סימן ט'

אמר רבי אלעזר: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא הנחתי שם אדם ויצאתי.
פעם אחת השכמתי ומצאתי
הזבלים ותבנים [= מפני הזבל והתבן המשכימים קום לעבודתם. ייתכן שפרנסתם היתה על פינוי זבל ואז המדרש מבוסס על חריצותם. אולם סביר יותר לפי המדרש שפרנסתם היתה על מה שליקטו מתוך הזבל ומיחזרו למכירה, מעין אלטא-זאכן. לפי זה רבי אלעזר ממשיל את בקשת התורה הראויה למלאכתו של הזבל והתבן המוצאים כסף וזהב אפילו בתוך הפסולת של המציאות) ואמרתי: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'. אנחנו לא נזבלים ולא נתבנים (לדעת פרנקל יש לתקן "לא כזבלים ולא כתבנים"), אפילו כתבנים אפילו כזבלים. (אפילו לא כמוהם).

 מספר לנו המדרש שמתוך תורה זו של רבי אלעזר שנה רבי פנחס בן יאיר את המשך המדרש:


מכאן תנינא היה רבי פנחס בן יאיר אומר:

זריזות מביאה לידי נקיות.
נקיות מביאה לידי טהרה.
טהרה מביאה לידי קדושה.
קדושה מביאה לידי ענוה.
ענוה מביאה לידי יראת חטא.
יראת חטא מביאה לידי חסידות.
חסידות מביאה לידי רוח הקודש.
רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
תחיית המתים מביאה לידי אליהו הנביא זכור לטוב.

זריזות מביאה לידי נקיות, שנאמר: (ויקרא טז) וכלה מכפר את הקדש.
נקיות לידי טהרה, שנאמר: (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה.
טהרה לידי קדושה, שנאמר: (שם טז) וטהרו וקדשו.
קדושה לידי ענוה, שנאמר: (ישעיה נז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו,
מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.
ענוה לידי יראת חטא, שנאמר: (משלי כב) עקב ענוה יראת ה'.
יראת חטא לידי חסידות, שנאמר: (תהילים פט) אז דברת בחזון לחסידיך.
חסידות לידי רוח הקודש, שנאמר: אז דברת בחזון לחסידך.
רוח הקודש לידי תחיית המתים, שנאמר: (יחזקאל לז) ונתתי רוחי בכם וחייתם.
תחיית המתים לידי אליהו הנביא ז"ל, שנאמר: (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם
את אליה הנביא.

כאן חזרתי אחורה.

מי שלא מזהה, מדובר על גרסה מפותחת של המדרש עליו מבוסס הספר מסילת ישרים לרמח"ל. נדמה לי שהייתי שמיניסטית, או אולי שביעיסטית כשנאבקתי בשיעמומון המכונה "מסילת ישרים". אילו הספר היה סתם משעמם הדבר היה וודאי נסלח ובעיקר נשכח. אלא שהספר הזה היה מתכון לרגשי אשמה אינסופיים. ספר מוסר הבנוי מדרגות מדרגות, מהמדרגה התחתונה של ההתנהגות המוסרית היא מידת הזהירות (שאינה מופיעה בגירסה שלנו אולם היא המדרגה הפותחת את המקבילה למדרש הזה, עליה מתבסס הרמח"ל, בגמרא במסכת עבודה זרה דף כ' עמ' ב') ועד לקדושה שמביאה לתחיית המתים.

איני זוכרת מה היה הסוף. אני זוכרת היטב שעם כל משפט שקראתי הבנתי היטב שאפילו במדרגה הראשונה, הנמוכה ביותר, מדרגת הזהירות ובמקבילתה האקטיבית הזריזות אני נכשלת כישלון חרוץ. מאז הפניתי עורף לרמח"ל.

לפני שנה או שנתיים טיפלתי בעניין משפטי מורכב מאוד בעל היבטים רגשיים משמעותיים עבור לקוחותיי. לאחר משברים רבים הסתיים העניין בהצלחה. התרגשתי מאוד. כאות תודה הביאו לי לקוחותיי (משפחה חרדית) את הספר דרך ה' לרמח"ל כמתנה. משהו נבקע בקשיות עורפי.

בעודי קוראת את מדרש רבה אתמול גיליתי כי שוב איני מפחדת מהמדרש התובעני של רבי פנחס בן יאיר. קראתי והשתעשעתי. נהניתי מאוד ממדרש הפסוקים המתוחכם שלא מופיע בגירסה הרמח"לית. בעיקר שועשעתי מהרעיון שרבי פנחס חושב שאני אתאמץ כל כך כל כך, ממש אקדיש את כל חיי, רק כדי לחיות עוד. תמיד חשבתי שעדיף חיים נעימים וקצרים על פני מאומצים וארוכים.

-"תחיית המתים"? נפנף בפיתיון הזה לאנשים שיותר אוהבים את החיים ממני… עניתי לרבי פנחס בן יאיר והמשכתי בקריאה. אבל משהו החזיר אותי חזרה.

אני כבר מכירה את דמותו של רבי פנחס בן יאיר הצדיק, התובעני, בעל הניסים, המחמיר. האיש שבגללו ובגלל שכמותו נדמית התכונה המגונה "פרפקציוניזם" כמעלה. אבל מה לו ולרמח"ל? ידעתי שהרמח"ל הוא איטלקי בן המאה ה-18, ידעתי שאיטליה היתה אחת הקהילות היותר נאורות ורנסנסיות בעולם היהודי מסוף ימי הביניים. דווקא פנחס בן יאיר?! דווקא שם הצדקנות התובענית של מסילת ישרים???

הלכתי לקרוא מעט על הרמח"ל והתאהבתי. גיליתי שמסילת ישרים, וגם דרך ה', הם מה שהותר לרמח"ל לכתוב לאחר שצונזר והושפל. הוא נאלץ לגלות מאיטליה להולנד, ספריו הוחרמו וחלקם נשרפו, והוא הושבע שלא ללמד יותר את תחומי ההוראה שבאמת בערו בנפשו. אז הוא לימד את מה שנשאר… ומה שנשאר אכן מייבש.

כמו כל סיפורי האגדה היהודיים הרמח"ל היה עילוי. בגיל 14 הוא כבר ידע בע"פ את כל הש"ס. אבל הטוויסט בדמותו של הגיבור הוא שהוא ידע בע"פ גם את הזוהר וכתבי האר"י. הימים הם ימי פריחת הקבלה אבל גם התאוששות מהשבתאות. פרעות המאה ה-17, שהיתה אחת הנוראות בתולדות העולם היהודי, הצמיחו את השבתאות המשיחית שהבטיחה גאולה בעקבות תורת האר"י. מיליוני יהודים פגשו את המשיח. מיליוני יהודים העדיפו סקס וגאולה על איסורים אימה ודחק. שבתי צבי התאסלם. מיליוני יהודים התאכזבו. חלקם שבו למסורת. חלקם אבדו לעם היהודי ולמסורת. חלקם המשיכו להאמין למרות השבר. איטליה נודעה בכך שנותרה בה כת שבתאית מבוססת. היהדות הרבנית נותרה ללקק את פצעיה וכל מי שעסק בקבלה נותר חשוד, למרות חשיבותה וקדושתה של הקבלה.

כל עוד עסק הנער משה חיים (שהתייתם מאביו בגיל 14) בקבלה בבית הכנסת עם חבורת נערים כמותו, ובמקביל למד אצל רב ידוע ומוכר, הלך הכל במסילת ישרים. אלא שבערך בגיל 20 הרמח"ל החל לשמוע קולות. "מגיד" שדיבר מתוך פיהו סיפר לו סתרי תורה והוא כתב אותם וסיפר על כך לבני חבורתו המקובלים. הערצתם אליו גברה, והם העבירו את הבשורה. העילוי התורני זוכה להתגלות.

אלא שאז מגיע האיש הרע לסיפור. יתום נוסף, הרב משה חגיז הוא רבה הראשי של ירושלים. הוא דור שני למלחמה בשבתאות. שבתי צבי הופך להיות משיח בארץ ישראל, כאן הוא מתחתן, כאן הוא פוגש את התלמיד שהופך אותו מחולה נפש למנהיג הכריזמטי ביותר של העולם היהודי, כאן הוא מתחיל בטקסיו ההמוניים המבטאים את הגאולה ואת השיחרור מהמצוות שהולכות ומתייתרות לנוכח הגאולה. מרבית רבני ארץ ישראל נוהים אחריו. אבא של משה חגיז, רבי יעקב חגיז, נלחם בו בכל תוקף. הוא גורם לכך ששבתי צבי ממשיך את פעילותו מחוץ לארץ ישראל, בירדן ובתורכיה. משה חגיז מתייתם מאביו בגיל 3 אבל ממשיך להילחם בשרידי השבתאות כל חייו. הוא מסתובב באירופה בכלל ובאיטליה בפרט כשד"ר שאוסף כספים ליישוב היהודי בירושלים. כשהוא שומע על ההתגלויות של הרמח"ל זה מזכיר לו משהו והוא יוצא למלחמת חורמה במקובל הצעיר. הוא מצליח לשכנע את רבני איטליה שלא יתירו לרמח"ל לפרסם דבר אלא אם קיבל על כך את אישור רבותיו. הם משביעים את רמח"ל אולם רמח"ל שנשבע מן הפה ולחוץ וממשיך לגלות בע"פ את תורתו מוכרח לגלות לפרנקפורט. שם הוא מתחיל לפרסם ספרי קבלה. אמנם מדובר בספרי קבלה כשרים למהדרין אבל משה חגיז לא מאמין בכשרותם והוא שוב משכנע את רבני המקום שהספרים הללו חדורים משיחיות שקר. הרבנים מבינים שהשבועה הופרה. הם דואגים להחרים את כל ספרי רמח"ל וחלקם נשרפים. רמח"ל עובר לאמשטרדם. אז כותב הרמח"ל את מסילת ישרים ודרך ה' שעוברים את כל הצנזורות, ומקנים לו מקום של כבוד בלב הקונצנזוס היהודי. אבל עם כל הכבוד לקונצנזוס רמח"ל ממשיך לארץ ישראל לקראת הגאולה. כמו כל גואלי הארץ וחלוציה, הוא נתקל במחלות וקדחת יותר מאשר בגאולה. כעבור שנים ספורות, עוד לפני גיל 40, נפטר הרמח"ל ואשתו וילדיו ממגיפת דבר בעכו.

העתקים נחבאים של ספריו מועתקים מיד ליד בידי תלמידיו המעריצים. מדובר על יותר ממאה ספרים שונים.

אלא שחירות דעתו של הרמח"ל אינה מתגלה רק במסירותו לקבלה. לא פחות מדהים מכך הוא עיסוקו בכתיבה ספרותית נועזת. חוקרים וסופרים שונים, בהם למשל ביאליק, רואים בו את חלוץ הספרות העברית החדשה. הוא כותב מחזות, שירים ואגדות. לא לחנים לפסוקים קיימים. לא דרשות. סיפורי אהבה בוליבודיים למהדרין. הדגול והמפורסם שבהם הוא מגדל עוז. אמנם הוא טוען שהם רק משל לאהבת ה' אבל באמצע יש את גירסת הרמח"ל לרפונזל. שולמית בת המלך כלואה במגדל ללא פתחים, כשהמלך מבטיח אותה לאשה למי שיצליח לחדור למגדל. שלום שלא שמע בכלל על העיסקה מצליח לחדור למגדל דרך ניקבה על ההר (פרויד טרם נולד…) והם מתאהבים. היא מובטחת לאחר, שנכנס אחריו ומציג עצמו כמי שחדר למגדל. נערה נוספת מעוניינת באותו אחר, ועושה הכל כדי להראות ששלומית מורדת בהחלטת אביה המלך. המלך רוצה לשרוף את בתו. שלום מתנדב להישרף במקומה. או אז, מגלה המלך, כי למעשה שלום זכאי להינשא לבתו והוא משוחרר. שלום ושלומית מתחתנים וחיים באושר ועושר בחשק ובהתעלסות עד עצם היום הזה. סתם, זה ניסוח שלי. בניסוח הרמח"לי זה רק בחשק ובהתעלסות. באמת.

 הסיפור הופך למחזה. פחות מגדלים, הרבה יותר דמויות מאוהבות. שלום בוכה מרוב אהבתו וחשקו על כל ההרים. עדה, מאוהבת אחרת, שומרת את אהבתה לעצמה כי לא נאה לאישה לגלות אהבתה. איה, מאוהבת שלישית, מתחננת ליחס מאת אהובה ולפחות לידידותו. שלום כזכור מוכן להישרף למען אהובתו. ועוד כהנה וכהנה שיאים דרמטיים. גם יצרים לא חסרים בסיפור. כך למשל בגירסת המחזה מתאהבים שלום ושלומית כשהם רוקדים בנשף לכבוד סיומו של מסע ציד, כפי שמתאר למשל חבר של שלום:

אזכור אשר כן הוא,ולא שגיתי. .

אף כי ראות  אדמה בלכתך שמה

על ידך נשענת

אל מסגרות ההר ליד המלך…

ואף גם במחולות יחד

עמה מרקד אותך ראיתי,

אחר לכוד אביה

את הארי ויולך

אותו בידו עד חצר הציד

ושלום זוכר אותה אפיזודה כך:

בתמוך ימיני שם יפת התאר.

ויהלך לבי לאור חציה

לוהט, והוא אבוד בעפעפיה

בשבי ידידותם שלל החשק

הן אעלוז גם עתה.

אתעלסה בזכור אשר שמחתי.

 המדהים הוא שבאיטליה של המאה ה-18 לרקוד עם בחורות, לנהל איתן שיחות ארוכות ובכלל להתאהב עד אבדן חושים ולתאר את החשק באריכות רבה לא גורם לנידוי וביקורת. קבלה דווקא כן.

 גם בכתביו הספרותיים ועוד יותר מפתיע גם במהלך העיסוק בקבלה מגלה רמח"ל חוש הומור בכתיבתו. כך למשל, הוא כותב ספר כדיון בין חוקר   (מאמר הויכוח)לצורך הצדקת הקבלה. הטענה המרכזית של החוקר היא שתיאור עולם הספירות אינו עומד בשום המשגה פילוסופית והוא גם מייחס לאלוהות ריבוי והגשמה. הדיאלוג בין השניים נפתח במחמאות גדולות שמעטיר המקובל על החוקר בכך שבחקירתו שוטט במחשבתו והשיג את כל הבריאה והבהיר את היקום בהוכחות חותכות. החוקר מבהיר כי הוא מבין שהמקובל ציני "ריבוי שבח אינו אלא היתול. אך נבוא לעניין המבוקש" או בעברית: יאללה, יאללה. זה אגב הספר שבעטיו לא מרשים לו להמשיך ללמד וגונזים את ספריו. ספר שמסביר את הקבלה במושגים פילוסופיים…

אני נהניתי מאוד משני הספרים. את מוזמנת לפתוח את הקישורים.

אני יודעת שרחקתי מאוד מלימוד המדרש. אבל אני מרגישה שדמותו של הרמח"ל היא תמצית חג החירות. החירות לחשוב, ולהאמין. החירות לאהוב ולחשוק. החירות ללמד וללמוד. אמונתו של הרמח"ל היא תמצית אמונת הפסח. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. התבוננותו בטבע תופסת את משמעותו העמוקה של חג האביב. אז הנה לסיום פיסת טבע מתוך מחזה נוסף של רמח"ל – לישרים תהילה:

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק, הוֹי יִבְלֵי מָיִם,

מִפָּז יְקָרִים יַחַד,

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקִים שֶׁקֶט.

מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׁח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא,

מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי,

 חג שמח

זיוה