מה מזוהה עם העצמי שלנו ומה הוא בחזקת "אורח" בתוכנו? איך בונים דימוי גוף? איך נראה אלוהים? ואיך כל זה קשור לחסד? להלל הזקן יש תשובות מפתיעות. אז קבלי את הלל במקלחת (ויקרא רבה פרשה ל"ד סימן ג'):

"וְכִי יָמוּךְ",

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (=זהו שכתוב) (משלי יא, יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד", זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן.

שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר (נפרד) מִתַּלְמִידָיו, הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ?

אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת מִצְוָה.

אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַה מִּצְוָה זוֹ?

אָמַר לָהֶן: לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ.

אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא?

אָמַר לָהֶם: הֵן.

מָה אִם אִיקוֹנִין (=פסלי דיוקנאות) שֶׁל מְלָכִים, שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָן בְּבָתֵּי טַרְטִיאוֹת (=תיאטראות) וּבְבָתֵּי קִרְקָסִיאוֹת (=בקרקסים), מִי שֶׁנִּתְמַנֶּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָן (=ממרקם) וְשׁוֹטְפָן, וְהֵן (המלכים) מַעֲלִין לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת –

אֲנִי, שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, דִּכְתִיב (בראשית ט, ו): "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.  

הלל מסביר שהגוף הוא רק ייצוג. אבל ייצוג של אלוהים בכבודו ובעצמו. יום אחד הרמב"ם יגיד שיש פה כפירה בעיקר, והלל בכלל לא הבין את המילה "בצלם", אבל זה ייקח עוד אלף שנה. בינתיים: כמו שמי שאחראי על תחזוקת דיוקנאות המלכים במבני הציבור מקבל שכר ומתקרב לגדולי המלכות בזכות תפקידו זה, על אחת כמה וכמה מי שטורח להתקלח ובכך מתחזק את דמותו של אלוהים.

כששמים את דמותו של נשיא המדינה או ראש הממשלה בכיתות הלימוד של הילדים שלנו רוצים לחנך אותם להיות אזרחים. מנקודת המבט של המדינה אלו דמויות המופת שבראש הפירמידה. הן גם מזכירות מי "האח הגדול". במקומות אחרים תולים במקום תמונות של רבנים. בעולם ההלניסטי שמים פסלים של הקיסר והמושלים. מאותה סיבה בדיוק. אנחנו, בני האדם, מתפקדים בעולם על אותו תקן. אלוהים הוא דמות המופת והאח הגדול. האדם נועד לייצג את אלוהים. אבל מה מייצג את אלוהים? את מה צריך למרק ולצחצח? את הגוף. הגוף מייצג. אבל לייצג את אלוהים זו מהות בריאת האדם. והבריאה, הגוף, מצביע על מהות האל. המקלחת היא הכרה בעובדה שהאדם מנכיח את אלוהים בהווייתו.

לסבן היטב. גם מאחורי האוזניים.

היית יכולה לחשוב שאני קצת קונקרטית מדי, ושהגוף בסיפור שלנו לא עומד בפני עצמו אלא מייצג את מכלול הווייתנו. מה לעשות, אי אפשר לסבן את הנפש. אנחנו גם לא מכירים את הנפש ללא הגוף. בקיצור, אפשר היה לחשוב שקצת עיוותתי את משמעות הסיפור. כדי לא להתבלבל ממשיך המדרש, עם גירסה נוספת של אותו סיפור על הלל, כדי שלא יהיה לנו ספק, מה העיקר ומה טפל:

דָּבָר אַחֵר, "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד", זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן.

שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטַר מִתַּלְמִידָיו, הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם לִגְמֹל חֶסֶד עִם הָדֵין אַכְסַנְיָא בְּגוֹ בֵּיתָא (=לגמול חסד עם אותה אורחת שבתוך הבית).

אָמְרוּ לוֹ: כָּל יוֹם אִית לָךְ אַכְסַנְיָא (=כל יום יש לך אורחת)?!

אָמַר לָהֶם: וְהָדֵין נַפְשָׁא עֲלוּבְתָּא לָאו אַכְסַנְיָא הוּא בְּגוֹ גוּפָא?! יוֹמָא דֵין הִיא הָכָא לְמָחָר לֵית הִיא הָכָא. (=והנפש הזו העלובה אינה אורחת בתוך הגוף?! היום היא כאן, למחר איננה כאן.)

הכאן הוא נקודת המבט. העולם הזה. החומר "הנצחי" בעולם הזה הוא הקבוע, הוא הבית. הנפש, היא האורחת, היא העלובה, היא הארעית. אז מנקים לכבודה את הבית.

החסד של הלל, בסיפור הזה, הוא החסד עם גופו ונפשו. כולנו זקוקים לחסד. גם של עצמנו.

אני חושבת שזה השלב לג'קוזי. למהדרין במצוות. שנאמר, זה אלי ואנווהו.

אולי הלל רומז לנו על האופציה המתמיהה, המגלומנית, הקוסמת, הבלתי מושגת – שיום אחד נסתכל במראה ונראה שם משהו אלוהי. טיפה.

***

ובאותו עניין רגע קצת פחות אלוהי במקלחת:

אני לא יכולה. אני באמת לא יכולה.

עליסה מדברת רגע למראה.

אני שבורה. לא, את שבורה. לא

אני לא יכולה. אני באמת לא יכולה.

יש גוף שזקוק לאחזקה ולמגע.

גוף מייחל. דחוי. זר. אני רואה.

גוף ממוסגר.

מציץ מבין חרכים

של בית סוהר לפליטים

בתוך מדבר.

או בין צללי וילון מקלחת.

אני לא יודעת מה הוא רוצה ועל מה מדובר.

ממי או ממה הוא נפלט או נמלט או מתנקה או מזדכה.

או שואב נחת.

לא מכירה אותו.

לא מתכוונת להישיר אליו מבט.

אני לא יכולה. אני באמת לא יכולה.

הוא בבואה.

הוא משותק.

זה הזמן למקלחת חמה וארוכה. עדיף אמבטיה מלאה.

שבת שלום

זיוה