בחול המועד פסח נסענו אשתי הילדים ואנוכי למשפחה בירושלים. התכנית האמנותית כללה את מוזיאון המדע, פיקניק, ארוחות משפחתיות ודייט מרובע עם בת הדודה של אשתי ובעלה. הימים הם ימי פסח וירושלים – כשרה מאז ולתמיד. מצאו לנו הבני דודים קפה אופנתי, אפילו שיקי הייתי אומרת, ברחוב עזה (אגב, באותו בית קפה חינני התוודעתי לעובדה המצערת שתל אביבים אולי חיים בסרט אבל ירושלמים בפרסומת: 22 שקל לקפה הפוך ו-49 שקל לעוגה. כשרה נורא נורא. שוין).

בכל אופן, דייט מבוגרים וזה. ברם-אולם, לזוג המקסים תינוקת שעוד לא הגיעה לשלב הבייביסיטר, וכך הצטרפה הדרדקית לערב הסוער. כבר כשאספו אותנו נחרדנו לגלות שהקטנה ישנה לה בנחת באוטו. ואם כך, ודאי שתתעורר עם הגעתנו ליעד, ואיזו מסכנונת, וכואב הלב.

המצב החמיר כאשר הוציאה האם הצעירה והמגניבה מהאוטו את מה שעתידות היינו לגלות כצעקה האחרונה במונחי מוביליות תינוקית: מין אופניים מסוגננים עם מוט הולכה מסוגנן ומשענת גב מסוגננת. אבל באימא שלי, אופניים. לגמרי.
"אין לכם עגלה?" שאלתי. "נורא לא נוח להחזיק עגלה באוטו", ענתה.

רועדות בקור הירושלמי ולבושות במעילים של חמי וחמותי בהתאמה (היא של חמי אני של חמותי), עמדנו אשתי ואני אחוזות אימה כשהתינוקת הובלה אל אופניה – לא לפני שהאימא סיננה לעצמה ש"אופס, שכחתי כובע". תחת זאת, בתושייה מעוררת הערכה שלפה מהיכן שהוא כובע ים קיצי ופרחוני לכסות את ראשה של הנסיכה. "יש אולי שמיכה?" שאלתי את עצמי, את אשתי ואת הקדוש ברוך הוא. לא היתה שמיכה.

ופתאום זה תקף אותי. נהייתי ה"נפל לו גרב". ואף יותר חמור מכך, אני ה"את לא רואה שקר לו?!" החדש!
כשילדתי את בכורתי לפני כמעט 11 שנה הייתי לגמרי שועלת פורומי הריון ולידה. צברתי בפורומים הללו ובחברויות החדשות שצמחו מתוכם המון ידע בנושא. מתוך הידע צמחו גם איזו אג'נדה או שתיים בעניין לידה טבעית, התנהלות אחר הלידה, חיסונים כן או לא, הנקה וכל הג'אז הזה. בסביבתי החברית והמשפחתית היו לא מעט אנשים שחשבו שהתחרפנתי. כי מה יש לדעת ולחקור כל כך הרבה? יש צירים – הולכים ללדת. יש חלב – מניקים. אין חלב – נותנים בקבוק. בן או בת – לא חשוב העיקר שתהיה ברית. וחאלאס, שחררי.

אבל באמת האמנתי שידע זה כוח, שאי אפשר ללדת בלי דולה ושאל תבלבלו אותי עם העובדות – אף אחת לא באמת ילדה לפניי (אגב לגבי הדולה, צדקתי לגמרי).

עד היום אני זוכרת את מבטי הרחמים של חלק האנשים בשכונה הדרום תל אביבית בה חיינו אז למראה התינוקת במנשא. "תראו את זאת, כמו האתיופים" צחקו. "מה, אין לכן כסף לעגלה?"

מיותר לציין שכל הטענות מענות הערות ביקורות האלה (היא עייפה? היא רעבה? היא נושמת בכלל בדבר הזה?!&*%$^#&) היו מביאות לי את הסעיף ביום טוב וגורמות לי להתנהגות א-סוציאלית ביום פחות טוב.

למשל, בפעם ההיא שהייתי בקניון חולון. בתי היתה במנשא בתנוחת לוטוס (הרגלים מקופלות מלפנים ומכוסות על ידי בד המנשא) ואישה חביבה התעניינה: "מה זה? איפה הרגליים שלה?"
"היא נולדה בלי רגליים", עניתי וצפיתי בה בורחת מבוהלת, האומללה.

והנה אני, אותה אימא צעירה שהיתה כה שבעה מהתערבויות והתעניינויות, מתעניינת בעצמי – מה זה, אין לה עגלה?
מבט אחד אל אשתי היפה – והעסק היה ברור. נהיינו כאלה. כן, בדיוק כאלה. אלה שיודעות שהן יודעות, אלה שממהרות להזכיר "כבר גידלתי כבר כמה ילדים, את יודעת", שראו כבר כמה טוסיקים אדומים, ולא מבינות מה זה כל האקססוריז המשונים והיקרים האלה – כי מה כבר ילד צריך.

ואותו מבט ואותה הבנה גרמה לשתינו להתפוצץ מצחוק בתיאום מושלם – כי זה לא הם, זה אנחנו – מקבלות עלינו את התפקיד החדש של להיות הדודות המודאגות, אלה שגורמות להורים, בדרך מאד מעצבנת ולא אלגנטית להיות עוד יותר בטוחים בדרך שלהם.

ולכל דודה מוטרדת שלא נשמה עד עכשיו – הרגעה: הזאטוטה של בת הדודה לא פקחה עין כל הערב, ישבה על התל אופן שלה בסבבה כשגופה נתמך במשהו כמו חמש נקודות אחיזה (ואני לארג'ית), ובזמן שאנחנו בזבזנו את כל הכסף שקיבלנו לאפיקומן על קפה ועוגה במחירים מופרכים היא ישנה כמו תינוקת.

הכותבת חברה בארגון 'בת קול – לסביות דתיות'

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet