המשפחה שלי התחילה בתור סיפור רכילות מופלא שהסתובב במסדרונות אחת מחברות התקשורת הגדולות בארץ. שתינו היינו סטודנטיות. שתינו עבדנו במוקד מכירות ולמרבה המזל, שתינו היינו לסביות.

חודשים ארוכים עבדנו באווירת המוקד העליזה בלי להיות מאד מודעות זו לנוכחותה של האחרת (וגם את זה תלוי את מי שואלים, כן? אני הייתי דווקא מודעת ליפעתה אך היא לא עברה את ה"גיי-דאר" שלי כמועמדת פוטנציאלית. היא מצידה נורא התרגשה כשפעם לוויתי ממנה חמישים שקל. והחזרתי!).

חלפו הימים ובמשמרת ערב אחת ישבנו בקיוביקלים משיקים והתפתחה לה השיחה. עד כדי כך שהזמנתי אותה לבילוי המשותף של אחרי העבודה. הלוואי ויכולתי לספר לכם שהיינו יוצאים לשתות מדי ערב בבר סוער. לצערי היינו אז יותר בעסקי הקפולסקי. מפה לשם סיימנו את הערב בדירה שלי (לא רק היא ואני) שהייתה אז בשיפוצים. דיברנו בלי סוף עד שכולם נרדמו. אני הייתי אז קצוצת שיער ומחליפה צבע אחת לשבועיים. היא הייתה נעולה בד"ר מרטינס ומכנסי קורדרוי.

שתינו היינו צעירות. מאד. מספיק צעירות כדי להתרגש הדדית מזה ששתינו ראינו את "מכבסה יפהפיה שלי". מספיק צעירות בשביל לא להתחיל לחשוב שאולי זה אומר שיש כאן סיבה נוספת להתרגש.

למחרת ישבתי כרגיל בפתיחת המשמרת בחצי הגורן המקולל: קצת סימולציות, קצת מורל מכירות, מוקדים, אתם יודעים. כרגיל, הגעתי בזמן ואפילו הספקתי לעשן איזו סיגריה עם חברים לפני. היא כרגיל איחרה. אני אפילו לא שמתי לב שהיא איננה. סתם עוד משמרת. שום דבר מיוחד. למעט העניין הקטן הזה שכאשר היא נכנסה לחדר, הפסקתי לנשום.

במשך המשמרת התעשתי, כמובן – שהרי בחורה קולית כמוני לא פגשתם. חוץ מזה ששפכתי מים על המקלדת כשהיא דיברה איתי. פעמיים.

מפה לשם גיליתי (כן גיליתי. וזו הייתה משימה מורכבת)- שהיא לסבית (יס!!) שהיא חיה עם מישהי (פאק!!!) ושהיא דתייה. כאילו.. דתייה דתייה. שומרת שבת אפילו. וכשרות. עד כדי כך.

עכשיו אני, הדתייה היחידה שהכרתי הייתה אחותי שבגיל עשרים התחתנה, נסעה לסמינר סופ"ש עם בעלה הטרי, חזרה עם כיסוי ראש, עשתה שלושה ילדים תוך ארבע שנים ובאופן כללי הייתה שותפה לסאגת "בת דתייה להורים חילונים – הטרגדיה".

מצד שני הייתי כל כך מאוהבת (יאפ, מביך כמה מהר זה קרה) שגם אם הייתי מגלה שהיא בת לכת השטן, קניבלית או בעלת פינת ליטוף לתיקנים אמריקאיים – יש להניח שעדיין הייתי ממשיכה להתעקש ולחזר אחריה במרץ (וכך עשיתי אגב. במרץ שחבל לכם על הזמן. מורל המכירות, כל להטוטי השיווק שלמדתי, הכול גויס למען המטרה הקדושה. כלומר זה והעובדה שהיא אהבה אותי בסתר בחזרה).

האהבה. היא כל כך מסעירה ומטמטמת את חושייך. עד כדי כך שאת לא מבינה שבזאת נגזר עלייך להפריד חלב בשר.

מאז עברו חמש עשרה שנים. בשנים הללו אכלנו הרבה אוכל כשר, וגם לא. שמרנו המון שבתות וגם קצת לא. התחתנו. היינו המון ביחד וגם בנפרד. נולדו לנו שני ילדים. אחת מהם החליטה שהיא שומרת רק שעה וחצי בין בשר לחלב (ולא שלוש) כי היא "חצי דתייה".

אני מאמינה שבניית בית שחציו דתי וחציו חילוני – הוא דוגמה ומופת לצו הפיוס האמיתי – והוא זה שיקרב את הגאולה! כלומר, אני לא. אבל אני מאד אוהבת את האישה הדתייה שלי. ולפעמים לפעמים אני אפילו אוהבת לשמור שבת.

נירה אוריין
חברה בארגון 'בת קול – לסביות דתיות'

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet