מאת: ד"ר עירית קורן

ד"ר עירית קורן היא מטפלת קלינית, שכתבה את הספר "ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים", והיא מתמחה, בין השאר, בטיפול בלהט"בים דתיים ובבני משפחותיהם. אתר בת קול גאה ושמח לארח אותה בטור אורח על חשיבות התמיכה והטיפול בחברות הקהילה.

עירית היא בעלת קליניקה פרטית במודיעין. מטפלת בעברית ובאנגלית. למעוניינות, ניתן ליצור קשר ישיר עם עירית: korenirit@gmail.com;  054-5665906 . 

בשנת 2003 למדתי חינוך יהודי באוניברסיטה העברית. במסגרת אחד הקורסים על מיניות ומגדר המרצה ביקשה מאיתנו לכתוב מכתב יציאה מהארון להורינו. המשימה טלטלה אותי. ראשית, כבת שגדלה בחברה דתית מודרנית, מעולם לא עסקתי בנושא זה וגם בסיטואציות הנדירות שהסוגיה של הומוסקסואליות עלתה, האמירה הרווחת היתה "שאצלנו אין דבר כזה". במקביל ללימודים שותפתי לדירה, חברתי הדתיה שלמדה איתי בתיכון, יצאה מהארון. המקרים המקבילים הללו הכריחו אותי לבחון את עמדותי לגבי הנושא הזה ולעבור תהליך עם עצמי והכי חשוב להבין שאצלנו יש דברים כאלה ועוד איך! בעקבות אירועים אלו החלטתי לכתוב את עבודת התזה שלי על הנושא של הומואים ולסביות דתיים. כך מצאתי את עצמי מראיינת נשים וגברים דתיים: חרדים, מיזרוחקנים וחר"דלים, שסיפרו לי את סיפורם האישי והתמודדותם עם הזהות המינית שלהם בחברה שאינה מכירה בזהות זו. בשנת 2003 יצא, בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים[1] שהיה הספר הראשון בארץ שעסק בנושא רגיש וטעון זה, שהיה עד אז טאבו חברתי. הספר זכה לתגובות רבות מצד העולם החילוני. התראיינתי בתוכניות טלויזיה כגון: "פופליטיקה" ובתוכניות בוקר שונות, ואף במספר תוכניות רדיו, אולם הספר לא זכה  לשום התייחסות מצד העולם הדתי. אמנם הוזמנתי, על ידי הרב ריסקין לדבר בכנס רבנים, אך ניכר היה כי בעת ההרצאה וגם לאחריה הרבנים נעו בחוסר נוחות רבה והעדיפו לא להרחיב את הסוגיה. למרבה השמחה, חל שינוי מסוים מאז בחברה הדתית. כך למשל הוקם ארגון "הו"ד"(הומואים דתיים), ארגון "בת-קול"(לסביות דתיות), ארגון "חברותא" וארגון "כמוך". יותר ויותר רבנים נאלצו ונאלצים גם היום להתמודד עם שו"תים שנכתבו ונכתבים להם דרך אתרי האינטרנט שמבטיחים את שמירת האנונימיות של הכותבים. כיום גברה ההכרה בכך כי ישנם הומואים ולסביות דתיים, וכי הם מתמודדים עם זהות שולית כפולה שאינה קלה עבורם או עבור בני משפחותיהם המתמודדות עם הגילוי של ילדיהם ביחס לזהותם המינית. היינו, אנשים רבים תיארו בפני שאינם מרגישים שיש להם מקום בעולם. בחברה הדתית הם שונים בהיותם בעלי זהות הומוסקסואלית ובחברה החילונית ההומוסקסואלית, הם שונים בהיותם דתיים.

אולם, למרות שקיימת  תזוזה מסויימת בחברה הדתית  ביחס לסוגיה זו[2], סבורתני שעדיין קיים חוסר הבנה רב בקשר לזהות הלהט"בית הדתית, קושי של הרבנים להתמודד עם נושא זה ולהציע פתרונות לפונים אליהם, וכן מצוקה רבה בקרב הנוער והמבוגרים המתמודדים עם זהות מורכבת זאת, הנובעת בין השאר מהסטיגמות השליליות הקיימות ביחס לאוכלוסיה זו.

הזהות הכפולה של הומו-לסביים דתיים

לא פעם כשהרציתי בפני קהל מטפלים שאינו דתי או לחלופין אנשים שאינם אנשי מקצוע טיפוליים, השאלה הראשונה שעולה היא: מדוע הם לא עוזבים את הדת? מדוע אנשים אלו מתעקשים להשאר בתוך תרבות שמוקיעה אותם, שאינה מכירה בזהותם, ושמעצימה את הסטגימה השלילית שיש כלפי הומוסקסואלים? על מנת לענות על שאלות אלו יש להבין היטב את הזהות הכפולה והמורכבת של הומו-לסביים דתיים. בניסיון לברר את מהות הזהות הזאת  פניתי אל המרואיינים במהלך מחקר התזה שלי שהפך מאוחר יותר לספר "ארון בתוך ארון". אחד הדברים המובהקים שעלו מכלל המרואיינים הוא הדגש שהמרואיינים שמו על כך שהם מרגישים שיש להם זהות מורכבת שאותה כיניתי כ"זהות כפולה". המשותף לכולם היא התחושה כי אין להם בחירה ביחס לאף אחת מזהויותיהם: הדתית או המינית. להלן אביא דוגמא אחת לדרך שבה המרואיינים תפסו והבינו את הזהות הכפולה שלהם.

מאבק בין זהויות

 עמירם שניתן להגדירו גם כדתי מודרני, מתמודד גם הוא עם זהותו הכפולה, אולם בניגוד לרועי ניכר כי הוא מתקשה יותר להשלים עם שתיהן והוא חש כי הוא מצוי במלחמה אבודה.

           אתה מרגיש שאתה במלחמה והידיים שלך קשורות…

ואתה לא רוצה לוותר על כלום.

אתה לא רוצה לוותר על הדת,

ואתה לא רוצה לוותר על כל המצוות,

ואני גם לא רוצה לוותר על עצמי.

 בחינה של דברי עמירם מראה כי שתי הזהויות הסותרות שלו כביכול גורמות להרגיש שהוא במלחמה. אולם מעניין לראות מתי הוא מדבר בגוף שני ומתי הוא עובר, מבלי משים, לדבר בגוף ראשון. כשעמירם מתייחס לנושא של הדת הוא מדבר בגוף שני ואילו כאשר הוא עובר לדבר על המיניות שלו שאותה הוא מכנה כ"עצמי", הוא עובר באופן אוטומטי לגוף ראשון ואומר "אני”. נראה כי לא בכדי עמירם מגדיר, באופן לא מודע, את המיניות שלו בגוף ראשון. המיניות היא מה שהוא. היא מוטבעת בו, היא בגופו, בעוד שהתורה והמצוות, גם הם חלק ממנו, אך הוא יכול להתייחס אליהם באופן מרוחק יותר. אולי הדבר נובע גם מתוך התפיסה שהמצוות הן משהו שניתן לתמרן איתן, בניגוד למיניות ההומוסקסואליות שממנה לא ניתן לברוח ולא להתכחש לה והיא מבטאת את העצמי שלו.

 לסיכום נראה כי אנשים אלו חווים זהות כפולה שהיא אינהרנטית, מוטבעת ומגדירה את מי שהם.  העוצמה של הזהות הדתית נובעת דווקא מכך שהיא כל כך ברורה מאליה לרובם. טל-אחת המרואיינות  מתארת זאת היטב כשהיא אומרת: "אני דתייה כי אני דתייה". העוצמה של הזהות המינית, נובעת אף היא מידיעה ברורה מאליה המהווה את המציאות הפנימית של האדם ההומוסקסואל.  מתוך דבריהם של המרואיינים עולה כי התכחשות לאחת מזהויותיהם, בין אם מדובר על הזהות הדתית או על הזהות המינית, איננה אפשרית מבחינתם או לפחות מאוד מוגבלת. עליהם, אם כן, להכיר בזהותם הכפולה, דבר שיכול להוביל למאבק פנימי מתמיד בין זהויות אלו או לחלופין להשלמה איתם ולמציאת דרכים לחיות בשלום עם שתיהן.

הייחוד של נשים המתמודדות עם זהותן המינית

 עניין נוסף משמעותי שעלה בהבדל בין הגברים לנשים הדתיים הוא העוצמה של המאבק הפנימי שלהם. אצל הגברים עלתה בעוצמה רבה ההתמודדות עם השיח ההלכתי. חלק מהגברים הפנימו את האמירות הדתיות הדוחות את המהות הפנימית שלהם: כפי שאמר לי אחד המרואיינים החרדים שלי: "אני נקרא תועבה". אולם, הנשים פחות ביטאו מצוקה מול הנושא של ההלכה ולעומת זאת ביטאו יותר מצוקה בהתמודדות שלהן עם המשפחה ועם החברה הדתית שלהן. ישנם מספר הסברים אפשריים לכך ואביא רק אחד מהם. היהדות מתייחסת באופן חמור יותר להומוסקסואליות. ראשית, משכב זכר הוא איסור הנזכר בתורה אולם אין לו מקבילה נשית. המקום הראשון שבו מופיע רמז לעניין הזה באופן ישיר אצל נשים הוא בגמרא שם כתוב: "נשים המסוללות זו בזו-פסולות לכהונה" (בבלי, יבמות, ע"ו, ע"א) ורש"י מסביר שם כי הכוונה לנשים השוכבות זו עם זו. גם העונש כאן פחות חמור מהעונש ביחס למשכב זכר שדינו מוות. היינו אצל נשים האיסור הוא מדרבנ"ן ואילו אצל גברים האיסור הוא מדיאורייתא. למרות ההבדל הזה, נשים, כמו גברים, עסוקות בקושי שלהם מול הגילוי הזה,ראשית ביחס לעצמם ולאחר מכן ביחס למשפחתן והחברה בה הן גדלו.

 המישור החברתי: שוליות כפולה

בהקשר החברתי הרחב יותר ניתן לומר כי זהותם הכפולה של המרואיינים הופכת אותם לקבוצה בעלת שוליות כפולה: הם מיעוט בהיותם הומוסקסואלים והם מיעוט בהיותם דתיים בתוך קבוצה זו. החוקר ריימונס (Raymond, 1994) טוען כי הומוסקסואליות נתפסת לא רק כתת תרבות המצויה בתוך תרבות של "כור היתוך". הומוסקסואליות יוצרת סטיגמות בתרבות הדומיננטית והיא הופכת לחברה שולית לא נראית המושמצת ומוכפשת בגלוי. בנוסף לכך הומוסקסואלים ולסביות יכולים להפוך לקבוצת שוליים כפולה ואף משולשת בעקבות הבדלי דת, גזע, אתניות ומעמד השונים מאלו של החברה הדומיננטית. רבים מהמרואינים הרגישו כי אין להם מקום בעולם. התמודדותם מול החברה קשה כפל כפליים כיוון שהם צריכים להתמודד לא רק עם מערך הסטיגמות והסטריאוטיפים שקיימים בחברה החילונית אלא גם מול מערך הסטריאוטיפים שקיימים בחברה הדתית.  מיכל מבטאת זאת בדבריה:

יש עוינות משני הצדדים כי בקהילה ההומולסבית מרגישים שהדת מגנה אותם, הדת שונא אותם מגדיר אותנו כתועבה  [] ופעם ראשונה שהלכתי למצעד הגאווה  [] ושמעתי צרחות מהבמה על מלחמת תרבות נגד הדתיים [] שאלתי מה אני עושה פה? אני לסבית בגלל שנולדתי לסבית אין לי מכנה משותף בקהילה כזאתי [] בסוף הלכתי ועשיתי שלט "אל תשנאו אותי שאני לסבית אל תשנאו אותי שאני דתייה…

 קבוצה זו צריכה להתמודד מול המעגל החברתי החילוני ההומוסקסואלי הרואה בדת אויב ומול המעגל החברתי דתי הרואה בהומוסקסואלים אויב. בתוך המעגל הדתי היא צריכה להתמודד מול עצמה ביחס לקהילה ומול עצמה ביחס להלכה. כך שהקושי וההתמודדות של אנשים אלו מועצמת.

מעבר לתחושת השוליות הכפולה המאפיינת את האוכלוסיה הלהט"בית הדתית, ישנו נושא חברתי נוסף שאיתו אוכלוסיה זו נאלצת להתמודד ביתר שאת והוא הנושא של הקמת בית בישראל. עד לא מכבר האופציה של להט"בים דתיים היתה להישאר בודדים ברווקותם, או לחלופין להנשא לבן או בת זוג מהמגדר השני כשחלקם בוחרים לספר לבן זוג על נטייתם החד מינית, וחלקם לא. נישואין אלו לא החזיקו מעמד פעמים רבות, או יצרו קושי נפשי רב לשני הצדדים. כיום ישנם אופציות נוספות וניתן למצוא יותר ויותר להט"בים דתיים שיוצרים בתים יחודיים ומורכבים על מנת להקים משפחה.

חשיבות קבלת עזרה ותמיכה

 למרות השינויים החברתיים והפתיחות שמבצבצת לה בתוך החברה הדתית, עדיין הזהות ההומו-לסבית הדתית יכולה ליצור מצוקה רבה. ניתן להקל על מצוקה זו דרך קבלת עזרה שתתן מרחב טיפולי מתאים ליחיד או ליחידה. אולם כאשר להט"בים דתיים כבר מוצאים את האומץ והכוח לחפש איש טיפול או אשת טיפול הם נתקלים במשימה לא פשוטה. מצד אחד, כפי שאמרו לי מטפלים חילוניים רבים, הם אינם מבינים מדוע אנשים אלו מתעקשים להשאר בזהותם הדתית, בנוסף, הם אינם יודעים כיצד להתייחס לאיסור ההלכתי שנתפס בעיניהם כפרימיטיבי וכאנכרוניסטי. מצד שני, מטפלים דתיים רבים מתקשים לטפל בהומואים ולסביות דתיים בגלל הסוגיה ההלכתית. בשנות לימודי בבי"ס לעבודה סוציאלית בישיבה אוניברסיטה הפגישו אותנו עם מטפלת קלינית דתית המטפלת בקהילה הדתית באנשים המתמודדים עם קשיים מינים בזוגיות שלהם.  מטפלת זאת רואה זוגות רבים אשר מתמודדים עם מיניותם ובתוך כך עוברים על שלל איסורים דתיים כגון, צפיה בפורנוגרפיה, אוננות וכדומה. אולם היא הבהירה לקבוצתנו כי טיפול בהומוסקסואלים הינה טאבו עבורה. בגלל האיסור ההלכתי היא מסרבת לטפל בזוגות הומוסקסואלים או ביחידים כאלו. לחלופין, מטפלים דתיים רבים, כגון כאלה המצויים בארגון "עצת נפש" מאמצים אג'נדה טיפולית ידועה מראש הקשורה לטיפולי המרה וזאת בניגוד לעמדה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ובארה"ב  הסבורה, כי כל טיפול המרה אשר מבוסס על ההנחה שנטייה חד מינית הינה מחלת נפש, בעייתית. מעבר לכך, אין הוכחות מדעיות לאפקטיביות של טיפול כזה מחד גיסא, אולם מאידך גיסא, ישנם הוכחות לסיכונים בסוג כזה של טיפול ובכלל זה: דכאון, חרדה ואובדנותֿ. כך יוצא שיש מחסור במענה ראוי לנערים וגברים, נערות ונשים ולבני משפחותיהם המתמודדים עם הזהות המורכבת הזו.

על אף השינויים החברתיים, המחקרים המצביעים על כך שלהטב"ים נמצאים בסיכון מוגבר לקשיים נפשיים אינם משתנים, וכי הסיכון שאוכלוסיה זו מצויה בה אינה במגמת שיפור כיון שהאפליה והלחץ הנובעים מהסביבה מהווים גורמים לסיכון נפשי. בהקשר זה נכנסים ההורים כגורם תמיכה אפשרי. מחקרים רבים מצביעים על חשיבות התמיכה ההורית ביכולת הויסות הרגשי והדימוי העצמי של מתבגרים בכלל ומתבגרים להטב"ים בפרט (Ryan, Huebner, Diaz & Sanchez,  2009).  תמיכה של הורים בילדיהם המתבגרים מפחיתה באופן משמעותי את ההשלכות הנפשיות השליליות של מצוקה על רקע גלויים של תיוג שלישי, סטיגמה ואפליה  (בפרדס, כץ וקובלסקי, 2011). אולם, לצערנו גם הורים חילונים וגם הורים דתיים מתקשים, פעמים רבות, לתמוך בילדיהם בזמן יציאתם מהארון או לאחר מכן, שכן הם עסוקים באבל ובאכזבה שלהם ובקושי להתאים בין זהותו המציאותית של הילד או המתבגר לבין הפנטזיה שהם השליכו על ילדיהם הכוללת: נישואים עם בן או בת זוג הטרוסקסואלים והקמת בית עם ילדים.[3]

 מכאן שעבור להט"בים דתיים רבים, הדמות של המטפלת או המטפל היא לעיתים הדמות היחידה שיכולה להוות מקום אמפטי ומכיל למצוקה בה מצוי היחיד. החדר הטיפולי מהווה את המרחב שבו המטופל יכול להתלבט ביחס לזהותו המינית, ולקבל סיוע ותמיכה בהתמודדות שלו  עם הלחץ והמצוקה הנפשית אליו היחיד חשוף בהקשר לזהותו המינית (King, 2001).

יחידים אלו יכולים למצוא לעצמם מענה ותוקף גם דרך הצטרפות לקבוצת תמיכה חברתית אשר מעניקה משענת ומקום מכיל ואמפטי. כך למשל, לצד פעילויות חברתיות במהלך כל השנה מתקיימות בבת קול קבוצות תמיכה חברתיות קטנות, המאפשרות מרחב דיסקרטי ובטוח עבור נשים לדבר על הנושאים המטרידים אותם, ולשמוע עצות מנשים אחרות.  אולם, יש לזכור כי מענה כזה הינו לרוב מענה חברתי, אך לא תמיד מספק מענה נפשי לאשה הנמצאת במצוקה.

המאמר התלמודי בסנהדרין ל”ז כותב: “לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא”. תפיסה זו היא בעיני, לא רק עמדה דתית אלא גם עמדה מוסרית ואתית, שאליה מחוייב האדם באשר הוא. החובה לעזור ולהיטיב עם האדם המצוי במצוקה נפשית חלה על סביבתו של האדם כמו גם על האדם עצמו. הורים אשר רואים כי ילדם נמצא במצוקה, מחוייבים לסייע לו באמצעות הגשת מערכת תמיכה, גם אם הם עצמם לא מסוגלים לתת לילד תמיכה זו מסיבה דתית, רגשית או חברתית. במקביל גם האיש או האישה המרגישים מצוקה המובילה אותם לדכאון, חרדה ומחשבות אובדניות צריכים לנסות למצוא את הדרכים לעזור לעצמם דרך קבלת סיוע מתאים על מנת לשמור על נפשם, שנאמר “ונשמרתם מאוד לנפשותכם”.[4]

 

ביבליוגרפיה

מקורות קאנוניים:

פיינשטיין, מ. אגרות משה (הוצאת ברוקלין). ניו יורק תשנ"ו.

רש"י, פירוש התורה (מהדורת שעוועל ח"ד). ירושלים תשי"ט.

.תלמוד  בבלי, מסכת נדרים (מהדורת צילום, דפוס ולינה). ירושלים תשמ"א.

תלמוד בבלי, מסכת ברכות (מהדורת צילום, דפוס ולינה). ירושלים תשמ"א.

.תלמוד בבלי, מסכת יבמות (מהדורת צילום, דפוס ולינה). ירושלים תשמ"א.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין (מהדורת צילום, דפוס ולינה). ירושלים תשמ"א.

 

מקורות מחקריים:

חלוץ, ד. נובמבר 30, 2012. די לכיבוש (היצר). מוסף הארץ.

חן, מייק. 2009. פחד אהבה. תל אביב: הוצאת דיאלוג-הפצות

למפרט, ע. 1994. האבלוציה של האהבה. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.

פרדס, כץ וקובלסקי. 2011. ההורים כבסיס בטוח למתבגר בתהליך ה"יציאה מהארון" בראי תיאוריית ההתקשרות. מפגש, 3:   17-38.

קורן, ע. 2003. ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים. תל אביב: ידיעות אחרונות.

שניידל, ז. תשס"ו. מקומם של דתיים הומולסביים בחברה הדתית. אקדמות: כתב עת למחשבה יהודית, י"ז: 85-114.

שרבט, ע. 2001. הומוסקסואליות במקורות התלמודיים. עבודת M.A. רמת גן: אוניברסיטת בר- אילן – המחלקה לתלמוד.

 

מקורות מהאינטרנט ואתרי אינטרנט: 

לוינסון, ג. 2005. נוער הומו-לסבי בסיכון. צוות פסיכולוגי.

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=594

משרד הבריאות. 2011. אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2009 2004-2012 ניסיונות התאבדות. http://www.health.gov.il/publicationsfiles/loss_2011.pdf

ארגון כמוך: (http://www.kamoha.org.il/?p=5533).

קווים מנחים לטיפול באוכלוסייה ההומו/בי סקסואלית ע"פ איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. 11.11.2012. צוות בטיפולנט

http://www.betipulnet.co.il/portal/particles/

מקורות באנגלית

arents, L. D. & Kimmel, D. C. 1993. Introduction. In Garents, L. D.  & Kimmel. D. C. (eds.), Psychological perspectives on lesbian and gay male experiences (pp.1-51). New York: Colombia Univesity Press.

Greenberg, S. 2004. Wrestling with God and Men: Homosexuality in the Jewish Tradition. Madison: Wisconsin.

Matt, H. J. 1978. Sin, crime, sickness or alternative life style? A Jewish approach to homosexuality. Judaism, 105(27),13-24.

Proctor, C. D. and Groze, V.K. 1994. Risk factors for suicide among gay, lesbian and bisexual youth. Social Work, 39(5): 504-513.

Raymond, D. 1994. Homophobia, identity, and the meaning of desire: Reflections on the cultural construction of gay and lesbian adolescent sexuality. In Irvine, J. M. (ed.). Sexual cultures and the construction of adolescent identity (pp. 57-84).Philadelphia:Temple University Press.

Ryan, C. Huebner, D. Diaz R. M. & Sanchez, J. 2009. Family rejection as a predictor of negative health outcomes in white and Latino lesbain, gay and bisexual young adults. Pediatrics, 123: 346-152.


[1]    לעיון בפרק מתוך הספר ראו באתר של הו"ד; ולרכישה

[2]  להבנת הסיבות  לכך שהציונות הדתית החלה לדון באינטנסיביות בנושא הומואים ולסביות דתיים בשנים האחרונות ראו  מאמרו של שניידל, תשס"ו.

[3]  להרחבה על תגובותיהם של הורים ליציאתם מהארון של ילדיהם ראו ספרה של מק, 2009.

[4] קבלת טיפול מתאים מצוי כיום וניתן לקבלו דרך טיפול פסיכולוגי פרטי או מכון כלשהו, או לחלופין דרך הצטרפות לקבוצות תמיכה של הומואים  ולסביות דתיים המצויים בארגונים כגון הו"ד, בת-קול, חברותא, איג"י וכן הלאה.