הבלוגריות של בת-קול | הבלוג של יעלה

אפשר לומר שבפעם הראשונה שיצאתי מהארון זה היה מול עצמי. זה קרה בערך בגיל 17, ואני זוכרת את המקום ואת ההארה שפתאום היתה לי. אני זוכרת גם הקלה מאוד גדולה, במקביל לדאגה שהיתה לי ממה יהיה, והמון שאלות שצפו בתוכי. מאז עברתי כברת דרך ארוכה. הספקתי לצאת מהארון באינספור סיטואציות, מול מגוון אנשים. מול ההורים שלי, מול חברים וחברות, מול מוכרים בחנויות, מול רופאים, מול שכנים, מול זרים ברחוב ומול בני משפחה קרובים ורחוקים.

איכשהו לכולם ברור, שכשאת יוצאת מהארון, ההורים שלך והאחים שלך נכנסים לארון משלהם. אני מבינה את הרעיון העומד מאחורי האמירה הזו, אני רואה אותו מתממש לנגד עיניי המשתאות, ובכל זאת אני לא מצליחה להשלים עם ההשלכות. כבר שנים שאני בשלבים שונים של יציאה מהארון. בזמן האחרון ההורים שלי מתחילים להשיל את הסוד מעליהם, אך לעומתם אחותי ממשיכה להתחפר בו. אם מחוסר ידיעה מה קורה בחיי, אם מחוסר רצון לדעת. הנרטיב ממש לא משנה (על אף שיש בינינו ויכוח מהותי לגביו), משום שהתוצאה זהה. אם נאמר שהארון שלי היה מחסה זמני לפרק זמן מסויים עד שאבהיר עם עצמי כמה עניינים, את הארון שלה אחותי כבר בנתה באופן יציב ומבוצר.

במשך תקופה די ממושכת ניסיתי לפרק את הביצורים. זה התחיל בעדינות, בשכנוע, בסבלנות. באיזשהו שלב חשבתי שאם אבוא ואפרק את הארון זה יעזור. טעות. זה לא הארון שלי לפרק. זה לא המוקש שלי לפוצץ. אלה החיים שלי, הזוגיות שלי והבחירות שלי אבל זה לא הארון שלי. לכו תבינו אנשים שבוחרים להישאר מאחור. במשפחה של א' זה לא ככה, אז אני יודעת שאפשר אחרת. גם מי שנכנס שם לארון, משתדל לצאת ממנו. הם עוברים תהליך אחר (כל אחד בדרכו שלו), אבל אף אחד מהם לא מתבצר בחושך לבד, ועל כך אני מעריצה אותם.

לפעמים אני מפחדת שהשמרנות וההומופוביה (שלא ממש טרחו להיעלם לשום מקום, רק קצת להצניע את עצמן) ישתלטו בחזרה ומישהו יסגור עלי את דלתות הארון בחזרה. אחרי כל הדרך שעברתי, מול עצמי והעולם, מול הקהילה בבית הכנסת, מול החברים לעבודה, מול השכנים ומול המשפחה, למרות, בזכות ועל אף – טוב לי. טוב לנו. ובעיקר אני לא רואה את עצמי במקום אחר. אנחנו ממשיכות להילחם על המקום הזה כל הזמן, בשביל הארון שלנו וגם בשביל הארון שלהם. אולי שינסו ויטרינה? זה תופס פחות אבק.