לכבוד זה שלא כתבתי הרבה זמן, תרשו לי הפעם לחלק את הפוסט לשני חלקים לא קשורים.

******

בחודש יוני האחרון, כתבתי פה על הספר של אבי שגיא ויקיר אנגלרד – "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש". הספר, כצפוי משמו, ובעיקר מתוכנו, עורר הרבה מאוד תגובות. ומי שמעוניינת, שפשוט תעשה גוגל עם שם הספר, ותקרא שם את הביקורות הרבות. בפוסט שאני כתבתי, לא התווכחתי עם התוכן, בשל חוסר הידע שלי, אלא התייחסתי בעיקר לרגש שעורר בי הספר, וככה כתבתי:

אז אולי לא חיפשתי לגיטמציה ליציאה שלי מהארון, ואולי לא התייעצתי ואולי לא שאלתי, אבל בסופו של דבר, גם לכופרת כמוני הספר נתן הרגשה טובה. הניתוח של הכותבים, אפשר לי להבין טוב יותר את החשיבה הרבנית, ומאיפה היא באה, ולהבין (לא לקבל) את הקושי שלהם להתמודד עם שינוי העולם הישן והמוכר. ובעיקר, הספר הזה מלא אמפתיה וקבלה של מי שסובלים, ומחפשים הבנה ותבונה אנושית, ומעניק תשובות במקום שבו לרוב נתקלים בקירות.

השבוע, ביום ה' הקרוב, כ"ז במרחשוון, 31.10.13, יתקיים במכון הרטמן ערב עיון לכבוד צאת הספר. ואחת הדוברות, היא לא אחרת מאשר אביגיל שלנו. אני חושבת שאין צורך שאני ארחיב ואסביר שוב את החשיבות והמשמעות של הספר עבורנו כלסביות דתיות ועבורנו כבת קול.

אז יאללה, התייצבו בהמוניכן, זה הערב שלנו!

גוף ומיניות_צילום_אביגיל_1

******

ובמעבר חד. לאחרונה, חוויתי חוויה אישית קשה, של תאונת דרכים שריסקה את האוטו שלי (תחליף לתרנגול כפרות כנראה), והשאירה אותי שלמה פיזית, ובשוק נפשי די רציני. רק עכשיו, חודש וקצת אחרי התאונה, אני מתחילה לחזור לעצמי. סופסוף, התאונה לא נמצאת במרכז תשומת הלב שלי, ואני פנויה לעסוק בדברים אחרים.

התאונה הזאת ערערה אותי, מהרבה בחינות, ומצד שני, חיזקה אותי מבחינות אחרות. התאונה חיזקה את ההבנה שלי שאין כמו המשפחה שלי, שהתגייסה מהרגע הראשון לעזור לי ולשמור עליי. ובמשפחה, הכוונה היא גם למשפחה המורחבת, שאני חייבת לה הרבה. גם מבחינת החברות, היה מרגש לגלות מחדש שאני לא לבד.

ובעיקר קיבלתי שיעור טוב בענווה. נאלצתי, בקושי רב, להכיר בעובדה שאני לא יכולה לעשות הכל בעצמי, ושמותר לי לבקש, ובעיקר לקבל, עזרה. נדמה לי שזה אחד הדברים שהכי קשים לי, לקבל באמת את המגבלות שלי. להבין מה אני מסוגלת לעשות בעצמי, ומה לא, ולפתח את היכולת לבקש את מה שאני צריכה, בלי להתבייש.

מבחינתי, לתת לאדם אחר לעזור לי, זה לאפשר לגעת בי, ולחשוף אותי, כמו שאני. עם החולשות, עם הכאבים, ולקבל את זה. והאנשים שאני מוכנה לאפשר להם לעזור, הם אלה שאני יודעת שיקבלו, וכשהם יצטרכו, אני מקווה שהם יפנו אליי.

אז השיעור מהחוויה הקשה שלי הוא זה: אני לא לבד בעולם. ואם אני רוצה מגע – אני צריכה להושיט יד. ולפעמים היד שלי היא שתעזור, ולפעמים, אני אבקש שיעזרו לי.

סעו בזהירות, ותשמרו על עצמכן!!