לפעמים נדמה לי שלעולם לא אפסיק לצאת מהארון. ארונות רבים אורבים לי חדשות לבקרים ולא תמיד ארון הלסביות הוא הקשה שבהם. מהארון הנוכחי אצא ברשותכם לא כלסבית, לא כגריאטרית, אפילו לא כחולונית (למרות שרק אלוקים יודעת שזו חתיכת יציאה).

הפעם אני יוצאת מהארון כנפל תודעה פוליטית, לסבית בלאי ללא צ'יפ לוחמני, רדיקלית דה לה שמאטע. בואו נגיד שבענייני היום הבוערים או החמימים למחצה – אני לא הבמבה הכי צהובה בשקית.

מכאן שהניסיון (העצמי) לכרוך אותי עם כתיבה על פוליטיקה בכלל או על בחירות בפרט, ובכן, יהיה נכון לומר שמדובר בסוג של תאונה. עוד בשנים עברו התגלעו הפערים הדרמטיים ביני לבין זוגתי שתחיה אשר בעדינות אופיינית דאגה להציב בפינות אסטרטגיות בבית ספרים של ג'ודית באטלר, נניח.

אני חושדת בה כי בסתר קיוותה שבאיזשהו שלב אזנח את עיסוקיי התפלים ואתפנה לזוועת החברה הפטריארכלית. דיכוי נשים. הקשר בין הומופוביה לכיבוש. דה קונסטרוקציה. פרקטיקות. שיח. הו כמה התאכזבה כאשר העניין היחידי שגיליתי בספרים הללו היה לבדוק האם ייתכן שהפינצטה מתחבאת מתחת לאחד מהם. בכל זאת – הגיע הזמן לעשות גבות.

אין לי אף הסבר המניח את הדעת מדוע – אבל כל "שיח" כזה, הגם שהוא נרכש – גורם לי לפעור עיני כעגלה ממוצעת ועל מוחי נופל מסך כאילו מישהו ניסה להסביר לי את ההבדל בין אג"ח לניירות ערך (יש מצב שזה אותו דבר אגב, נכון? אג"ח וניירות ערך). בכל אופן לא חושבת שמדובר בטמטום מהזן הקלאסי – בפעם האחרונה שבדקתי אני בנפח מוח סבבה. אך גם אם יסבירו לי עשרות פעמים משמעותם הקונקרטית של מושגים מהז'אנר – אשכח אותם מהר מאד.

במובן מסוים דבר דומה קורה לי עם מה שקוראים פוליטיקה ומה שקרה כאן סביב מערכת הבחירות.

אין חלילה מדובר בזחיחות, התנשאות, תל אביביות או אספרסו. זה לא שלא אכפת לי. זה לא שלא הצבעתי. זה לא שאינני מכירה את הטענה כי הפנמתי עד

כדי כך את מנגנוני הדיכוי ולכן זורמת איתם. זה לא שאני לא קוראת עוד דברים חוץ מ"לאישה". קראתי מצען של אי אילו מהמפלגות שהסכימו לכתוב כזה. אפילו צפיתי בסרטוני "השיטה" של ארץ חדשה – נותנים עבודה (וחייבת לספר שהסיסמא "נותנים עבודה בלי פחד" הזכירה לי שפעם אשתי שלחה לי פרחים לעבודה, סתם כך. אספתי אותם מהקבלה ונכנסתי למעלית עם אחת מהמנהלות הבכירות בארגון. היא ראתה את הפרחים חייכה ואף קרצה: נתת עבודה, אה?". טרוּ סטוֹרי. בלי פחד).

מתוך החלטה מושכלת להשכיל – אני מנויה על עדכוניהם של שלל אושיות כתיבה וחשיבה חברתית מדינית כלכלית בפייסבוק. קוראת אישתון. צוחקת מה'ממים' המתוחכמים. משנה תודעה. עד כדי כך. ובכל זאת – לא תמיד מצליחה באמת לגבש דעה מוצקה ולעמוד איתן אל מול אנשים אחרים שנורא יודעים, נורא משוכנעים' נורא מעודכנים, מקישים בחכמה מהכתבה ההיא והשר ההוא והרפורמה והרגולציה וחוק וההגבלים העסקיים והרווחים הכלואים והפעילות הפרלמנטרית והחוץ-פרלמנטרית. או מול אלה שבדיוק להיפך, פשוט מאמינים באיזו צדקת דרך עלומה ובבקשה אל תבלבלו אותם עם העובדות.

קחו למשל את אבא שלי (אבל תחזירו כי הוא חמוד) – עלה בגיל 13 לבדו מתורכיה עם עליית הנוער. הצטרף לקיבוץ, למד ועבד בחקלאות, התגייס לצבא, נלחם, נפצע, חרש את הארץ ואף חפר אותה (סולל בונה וזה). איש טוב, כפרה עליו. איש ימין.

אז חמושה בפוסטים הסמולניים שקראתי כל השבוע + חיזוק מקפה של שישי בבוקר עם עיתון הארץ – אני מתייצבת עם האישה והילדים בבית של אימא ואבא לשבת רגועה. כל כך רגועה שבסוף אנחנו צורחים זה על זו כי מישהו טעה ואמר "בחירות" או משהו. אני מאשימה אותו בכך שהוא מאוהב בביבי ללא היכר והוא מאשים אותי בשנאה עצמית חוסר פטריוטיות ושטיפת מוח.

אף על פי כן – כשאני נקלעת לשיחה עם איזה סמולן מקצועי, אשתי נגיד – אני חופשי מגייסת את טיעוניו של אבא שנשמעים לי כל כך הגיוניים פתאום.

או כשהייתי במכולת השבוע, כשברקע טלוויזיה עם תעמולת בחירות ובעל המכולת רואה את זהבה גלאון, מקלל אותה ומסביר לי שאנחנו עם מיוחד ולא צריכים את ארה"ב ורק תורה תשמור עלינו ושהרב אמסלם החביב עלי לא מספיק שומר מצוות וחייבים להצביע לבן ארי – והוא כל כך בטוח בעצמו וכל כך חסר ספקות שהדבר שעורר בי בנוסף לבחילה – היה בעיקר קנאה. (אל דאגה. הענשתי אותו על זה וסיפרתי לו שאני לסבית. יכולתי לראות שזה הכאיב לו. יש מצב שבסוף הוא הצביע לחד"ש).

אז כן. לגמרי לא פשוטים חייה של הדייקית הבלתי מקצועית בשיח הפמיניסטי, המתלבטת הנצחית. בעיקר אם היא פוסטמה. ועוד לא אמרנו כלום על הסכסוך האשכנזי-פרענקי (סתאאם, אמרתי שלופים).

שלכם במרצ,
נירה

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet