ירושלים_2013_5

מאת: חנה

עד שבוע לפני המצעד, כל פעם ששאלו אותי אם אני אגיע למצעד, הייתה לי תשובה אחת ודי נחרצת: ״לא״!

בתור אחת שנמצאת די עמוק בארון (לפחות מבחינת משפחה) לא חשבתי שזו אפילו אופציה בשבילי.

רציתי ללכת למצעד, אך תמיד היה בי הפחד שמרפי יפעיל את קסמו (כמו שהוא יודע ואוהב לעשות) וכל מצלמה תקשורתית תקלוט, כמובן, רק אותי.

ככל שהמצעד התקרב עלתה בי יותר ויותר ההרגשה שזה לא יהיה נכון בשבילי לא ללכת אליו, שזה יהיה עוד צעד משמעותי בתהליך היציאה שהתחלתי וחבל לפספס אותו ובסופו של דבר זה יפגע בי יותר אם אני לא אלך.

במהלך השבוע שלפני המצעד התחלתי להכין את עצמי לקראתו, אמנם החלטתי שאני הולכת אבל לא הייתי בטוחה באמת אם אני אהיה מסוגלת לעשות זאת. כדי שתהיה להחלטה שלי יותר תוקף התחלתי לספר לאנשים ששאלו אותי שאני מגיעה ובכל זאת עד לשניה שלא הגעתי למצעד עצמו עוד הייתי בטוחה שכל רגע אני עושה אחורה פנה, והולכת כמה שיותר רחוק משם.

בסופו של דבר, לאחר מאמצים (נפשיים) רבים, הגעתי לגן העצמאות (כמובן אך ורק לאחר שרכשתי כובע וחבשתי משקפי שמש) והצטרפתי לקבוצה של בת קול וניסיתי להיטמע בין כולם כדי להיראות כמה שפחות. לאחר כמה דקות מישהי שאל אותי אם אני רוצה ללבוש חולצה של בת קול ובאותו הרגע פשוט החלטתי שנמאס לי להתחבא.

אז החולצה הולבשה, מדבקות הודבקו מכל עבר ושלטים הורמו. האווירה המדהימה בהליכה המשותפת עם בת קול נתנה לי הרגשה של ביטחון, של יציבות, של חוסר פחד והכי של היכולת להיות גאה במי שאני ללא צורך להתנצל על כך. לאט לאט הפסקתי להתחבא מאחורי כל שלט כל פעם שעברנו ליד מצלמה, המשקפיים הוחזרו ברוב כבוד לתיק והכובע נעלם לו לראשים אחרים והתחלתי להתקדם בזרם האנשים אל קידמת הקבוצה ממש עד מאחורי השלט  של בת קול.

ירושלים_2013_4

תחושת הפחד התחלפה בתקווה שאולי סוף סוף לא יהיה לי עוד צורך להסתתר ולהעמיד פנים שאני משהו שאני אף פעם לא אהיה. ואני חייבת לציין שכל זה לא היה קורה בלי התמיכה האדירה שקיבלתי לפני המצעד ובזמן המצעד מרבות מכן ועל כך אני מודה לכן.

נתראה שנה הבאה במצעד! :-)