את אשתי פגשתי במצעד הגאווה הראשון שלי, בתל-אביב. שנה אחר כך כבר הייתי בהריון והלכנו ביחד למצעדים בתל-אביב ובירושלים. התגלגלנו בניחותא כשפתאום המג"בניקים סביבנו התחילו לרוץ. באיזשהו שלב הבנו שהיתה דקירה ואני סרבתי להתרגש, הייתי משוכנעת שזו קטטה. נראה לי הרבה יותר סביר מכל אלטרנטיבה אחרת. מאז הייתי כמעט בכל המצעדים בירושלים ובתל-אביב, הברזתי רק כשהיו לי תינוקות ממש קטנים. לחלק מהמצעדים לקחנו גם את הילדים למרות שקצת חששנו, למרות שבמשפחה לא היו מרוצים. למרות שלפעמים אפילו אני שוכחת שכל מה שעשיתי בקהילה בשנים האחרונות היה בשבילם. בשביל שלושת הילדים שלי.

השנה תכננו לנסוע כולנו למצעד, אני ואורית ושלושת הילדים. השנה גם תכננו לצעוד בראש המצעד הירושלמי, המארגנים של המצעד מטעם הקהילה הדתית הגאה דברו עם אנשי הבית הפתוח והיתה הסכמה. כמו כל שנה ארגנו החבר'ה שלנו, שאינם מתעייפים לעולם, מערכת הגברה, עגלת סופר ועשרות שלטים וכולנו באנו לרקוד לצלילי מוסיקה חסידית. כשהתפרסם התאריך של המצעד התברר שהוא נופל בדיוק על היום של בר-המצווה של האחים לבית אופק. הדרך היחידה להגיע לשני האירועים היתה שאני אלך לבד למצעד.

כל הדרך לבר מצווה קיטרנו על ירושלים, מטורפיה והסדרי התחבורה המחרידים שלה אבל כשהגענו לעיר נחה עלינו רוח טובה. בר-המצווה היתה מקסימה, כצפוי, והרוח הטובה המשיכה ללוות אותנו עד לשעות אחר הצהריים. חזרנו אפילו לחבב את העיר ומטורפיה. בשש בערב, עם חברות טובות ואהובות בגן העצמאות, אחרנו להתייצב ברחוב אגרון. המצעד הוזנק והחבר'ה הבלתי נלאים שלנו עדיין לא הגיעו. לקח לנו עוד דקות ארוכות להתארגן עד שפרסנו את השלטים, התמקמנו מסביבם, הגברנו ווליום והתחלנו לרקוד.

ברחוב קרן היסוד בהפוגה בין ריקוד לריקוד הלכתי עם חברה ופטפטנו, יש מצב שזה היה באותו המקום שבו ב-2005 ראינו את מג"בניקים מתחילים לרוץ. עברו עשר שנים, המג"ניקים שוב רצים, אמרתי לחברה שנראה לי שיש צרות. אז התחילו הסירנות. הלכתי הצידה בידיים קצת רועדות סימסתי לאורית "אם קרה משהו אנחנו בסדר". ככה, בלי סימני פיסוק. אז אנחנו בסדר, כי רצתה הגורל ואיחרנו להתארגן, לשישה אחרים לא היה כזה מזל. את המשך הדרך לגן הפעמון עשיתי עם חבר סטרייט תוך שאנחנו הולכים ומקללים חרש.

את הפוליטיקאים שדברו בעצרת בגן הפעמון דפדפתי, מיותרים לחלוטין. כולם, גם אלו שאני מחבבת ומעריכה. אבל היה גם הרב בני לאו. שירד מהגדר באופן סופי מוחלט והתייצב באומץ איפה שהלב שלו והאמת שלו – הוא התנצל לא רק בשם התורה אלא גם בפני התורה (ובהפגנה במוצ"ש היה אפילו עוד יותר נחרץ "ארון זה מוות", "גזענות זה להגיד יהודי לא רוצח יהודי") ואני מורידה בפניו את הכובע על המעשה הזה, על הדרך שהוא עשה ועל הסבלנות שהיתה לאנשים (שהם לא אני) לחכות שזה יקרה.

משם הלכנו להפגנה בכיכר ציון, הלכתי לשם עם דניאל ואורי ויבניה. יבניה הוא אחד האנשים הכי יפים ואמיצים שאני מכירה. בכל מצעד, מתחילתו ועד סופו, הוא מחזיק את השלט של הקהילה הדתית הגאה. הוא מוריד את משקפי השמש בדיוק כשיוצאים לשמש ומתחילים לצעוד, הוא רוצה שיסתכלו לו בעיניים. ביום חמישי בלילה הוא לקח מדניאל את הדגל והתעקש ללכת לכיכר ברחובות הראשיים, בלי דרכי קיצור. שיראו אותו, אותנו. אז בקינג ג'ורג' שמענו בעיקר מילים חמות וענינו לשאלות של סקרנים אבל במדרחוב התחלנו לחטוף קללות. ויריקות. אנשים שצעקו לו (באנגלית, כולם באנגלית) שיוריד את הכיפה. ועדיין שמענו גם מילים חמות. הגענו לכיכר ציון והחלטנו להמשיך ללכת, חטפנו עוד קללות ועוד יריקות. פגשנו גם את השבבניקים של להב"ה, המדרחוב והכיכר זו הטריטוריה שלהם, ילדים בני 16 שזורעים פחד סביבם.

המצעד הזה, מגן הפעמון לכיכר ציון היה מצעד הגאווה החשוב ביותר שבו צעדתי מעולם.

מצעד הגאווה, ירושלים | 2015

מצעד הגאווה, ירושלים | 2015