התלבטתי רבות האם להגיע למצעד: מצד אחד היה לי חשוב ברמה הפוליטית להגיע ולצעוד במקום שבו רוצים להוקיע את קיומי. וברמה האישית, ירושלים מייצגת בשבילי את הציבור שלי, את החברה הדתית – זה הבית שלה, ולכן אם אני מוקעת ממנה אני מוקעת מהקהילה שלי – מביתי. מצד שני – אולי זה מפריע להורים שלי, בכל זאת – הם בארון ולמעשה האחים שלי בכלל לא יודעים. אחרי ששיגעתי את עצמי, את נשות פורום דתיות גאות ואת אמא שלי בהתלבטויות והחלטתי שהשנה אני לא אלך, שיניתי את דעתי (בשעה שלוש וחצי אחרי הצהריים ביום המצעד) והחלטתי ללכת.

דיברתי עם אמא שלי, וגם היא אמרה שאם זה עושה לי כל כך רע לא ללכת אז עדיף שאני אלך. אני שמחה על כך. אז הלכתי! עליתי על קו 480 עם חברה, ודהרנו לעבר עיר הקודש. כשהגענו לעיר היינו בשוק מהתגובה העירונית למצעד: כל העיר היתה סגורה, ללא אוטובוסים, כבישים חסומים ומיליון שוטרים לא מסבירי פנים בכל מקום. אחרי שהבנו איך אנחנו צריכות להגיע תפסנו מונית. נהג המונית התלבט בינו לבין עצמו במהלך כל הנסיעה האם יותר חשוב לו הכסף או העקרונות. למזלנו, הוא הכריע שהכסף. הגענו כבר בשלב קצת מאוחר – אחרי שנגמרה הצעדה (כל 500 המטרים). אבל העמידה, הריקוד והשירה היו בעיצומן. היה כיף להגיע ולראות הרבה בנות-קול מחזיקות שלטים מרהיבים ובלונים סגולים. מיד תפסתי בלון והצטרפתי לשירה.

פלאשבק לאחור : שבועיים לפני כן צעדתי בתל אביב. במצעד היו המון אנשים. נורמלים. כמוני. נשים, גברים וילדים במגוון גילאים. פגשתי אנשים שאני מכירה שאפילו לא ידעתי עליהם. היתה שמחה באוויר, על כך שאנחנו פשוט כאן ושזה בסדר. אלו החיים שלנו. אנשים הסתכלו מהחלונות עם חיוך על הפרצוף. זה היה מקום טוב להיות בו, מאוד חשוב בשבילי כחלק מתהליך הקבלה העצמית שלי, ושמחתי מאוד על כך שאני שם. עד כדי כך שפשוט קיפצתי לי תוך כדי הליכה לקצב המוזיקה.
חזרה לירושלים: במצעד הזה הרגשתי שאני מפגינה את דתיותי, את חוסר רצוני לוותר על אף אחת מהזהויות שלי, ואת חוסר ההיגיון ברעיון שבכלל אפשר לדרוש ממני דבר כזה. שרנו שירים מהילדות שלנו, שירים שמביעים אהבה ושלום, ובשלב מסוים התחלנו לשיר שירי בני עקיבא. זה אולי היה קצת קוריוז אבל גם, בפעם הראשונה בחיי – הרגשתי שאני גאה להיות דתיה. אני גאה שאני נשארת דתיה ולא מוותרת על החיים שלי בשום פן שחשוב לי בהם, רק בגלל שקשה. כשאני כותבת את השורות הללו אני משחזרת את ההתרגשות שאחזה בי ברגעים אילו ואני כולי צמרמורת.

אחרי שפיזרו את המצעד, החלטנו ללכת לבית קפה בעמק רפאים. ירדנו לעבר גן הפעמון, היו שם מפגינים כנגד המצעד. רצינו לעבור לעבר יעדנו, אבל השוטרים לא נתנו לנו לעבור, אז נעמדנו בצומת והתחלנו להפגין בעד המצעד – שרנו ורקדנו ופתאום אנשים שלא נחשפו קודם למצעד (המוצנע) נחשפו אלינו וזה היה נפלא. איש אחד ניגש אלי ושאל אותי אם אנחנו בעד או נגד – הוא לא הצליח להבדיל. השוטרים פיזרו אותנו ואנחנו המשכנו לדרכנו. בדרך המשכנו עוד קצת לשיר ולרקוד בעיקר במקומות שבהם השוטרים אמרו לנו שאי אפשר לעבור.

חזרתי הביתה לתל אביב, לעיר שמקבלת אותי בזרועות פתוחות כפי שאני, עם הרגשה טובה במיוחד. אני יודעת שמה שעשינו בירושלים יצר שינוי, כחלק ממארג שכבר קיים וקורם עור וגידים עם הזמן. יותר ויותר נשים יודעות שיש דבר כזה לסבית דתיה, שהן לא היחידות בעולם שמתמודדות עם הקשיים ושיש חיים כאלה. והם יכולים להיות טובים. אני גאה להיות חלק מבת-קול, או כפי שבחורה דתיה צעירה שהתביישה לצעוד פנתה אלי מעבר למחסום במצעד, בעיניים דומעות, ואמרה לי: "כל הכבוד לכן שיש לכן את האומץ".

אפרת