יום חמישי ואני בדרך למצעד. מאז הפעם הראשונה לפני ארבע שנים שהגעתי למצעד בירושלים אני משתדלת לא להחמיץ אותו. והפעם, בגלל החשיבות המרובה הודעתי כבר שבועיים מראש לאימא שלי בירושלים שאני משאירה אצלה את הילדים. היא עשתה פרצופים בטלפון אבל הרצון לראות את הנכדים גבר. אספתי את הילדים מבית הספר מוקדם מהרגיל ויצאנו בדרך לירושלים. הם כבר היו במצעדי גאווה, בתל-אביב, באמסטרדם, אבל היה לי ברור שהמצעד בירושלים הוא לא מקום נכון עבורם. בשבועות שלפני המצעד הם הספיקו להיחשף דרך הטלוויזיה להתנגדויות לו. גם אני הסברתי להם שיש כאלו שאינם מקבלים את דרך החיים שבחרתי ובוחרים לעיתים להביע את התנגדותם בדרכים אלימות. אבל שום דבר לא הכין אותנו לקבלת הפנים שחיכתה לנו בירידה מבית וגן לקרית היובל.

בצד הדרך, בואכה רחוב הנטקה, ישנה ישיבה שבימים כתיקונם נראית שוממת אבל באותו היום התגודדו בצד הדרך מספר בחורי ישיבה . בצד הכביש ליד אופנוע עמד שוטר תנועה בודד שדיבר בהיסטריה לתוך מכשיר קשר ובאמצע הכביש בער לו צמיג. ברקס. ניסיון התחמקות שלמזלנו הצליח ואני, רועדת כולי, מנסה להרגיע את הבת שלי שפרצה בבכי ודרשה במפגיע שלא אלך למצעד. מוצאת את עצמי מדברת על דמוקרטיה, על כך שלעתים צריך להילחם על מה שמאמינים בו. הגענו לאימא שלי. השארתי את הילדים ונסעתי למצעד.

במפתיע הרחובות פנויים. אני מגיעה מוקדם משחשבתי וחונה ממש קרוב לנקודת ההתחלה. מוציאה את הדגל מהבגאז' וצועדת לנקודת ההתכנסות. תדרוך סדרנים (הצלחתי להתחמק מללבוש את הווסט הצהוב) ושתי חברות ואני הולכות לפגוש את ס' שחיכתה מחוץ למתחם עם הבלונים. התמונה הזו שלה, עומדת שם בלב ממילא ומחכה עם שתי ערמות ענקיות של בלונים סגולים, באומץ שאני לא בטוחה שכל אחת הייתה יכולה לגייס, סימלה בעיני יותר מכל כמה המצעד הזה חשוב.

ואז ההתכנסות. עוד ועוד פגישות עם א/נשים שאני מכירה ואוהבת. א/נשים טובים, עם חיוך ושמחה אבל עם איזו עצבות בעיניים. זוגתי הגיעה עם אחותה שבאה לתמוך. זה כל כך יפה היה לראות כמה באו לתמוך. ואז המצעד. ואני עם דגל ובלונים והשלט של בת-קול "שהכל ברא לכבודו" ו"הלל אומר.." שהתנגן לו אין ספור פעמים והבנות הנהדרות שעושות את הארגון הזה. שרה שירים שלא שרתי שנים וחשה התרוממות רוח. חשה שיש תקווה. שדברים ישתנו. חשה גאה שאני נוטלת חלק בשינוי.

אלו היו חמש מאות המטרים הקצרים הארוכים ביותר שאני זוכרת. ואז הסיום המוקדם מדי והריקודים מול שוטרי מג"ב. ואביגיל עם הדגל מונף כמו החירות הנוהגת את העם למתרסים בציור של דלקרואה.
חוזרת לבית של אימא שלי למבטים ולמילים המזלזלות שלה על למה צריך בכלל את המצעד הזה. ושוב מוצאת את עצמי נואמת בלהט על כך שזו לא רק המלחמה שלנו. זו המלחמה על דמותה הדמוקרטית של המדינה, על האפשרות שלה להסתובב בירושלים. אני לא בטוחה שהיא הבינה את זה.

עדן