"משפחה זה אבא, אמא וילד", ואם לדייק "אנחנו לא הקמנו את מדינת ישראל כדי להיות שבדיה אלא כדי להיות מדינת היהודים. משפחה זה אבא אמא וילד" – האחראי על המכתם הזה, רובכן כבר יודעות, הוא טיפוס בשם וורצמן שמעביר את שעות הפנאי שלו כסגן שר החינוך מטעם מפלגת "הבית היהודי". הציטוט של המשפט המלא ממילא מביא את הדברים שלו לידי אבסורד ומאפשר לסגור את הדיון עליהם עוד לפני שהתחיל, או אם לצטט את ירון טן-ברינק – השמאלן המועדף עלי אחרי אשתי – מתחיל להיות די ברור שגם ההורים של הבית היהודי הם אחים.

אבל אז אני אומרת לעצמי, רגע אחד, וורצמן הוא לא רק מועמד לפרס הכלניות ע"ש ביבי בשל תרומתו להקמת המדינה, הוא גם סגן שר החינוך וזה לא מעט. במיוחד כשיש לך שלושה ילדים, שתיים מהן כבר בכתה ב' ולאיש הזה, כך או אחרת, יש השפעה על החיים שלהן. אז החלטתי להמשיך ולקרוא את הכתבה גם אחרי הציטוט המופתי של סגן השר, לפחות עד סוף הפיסקה. מסתבר שאת מגילת העצמאות הזו הוא שחרר ב'כנס שלום הילד' המכונה גם 'כנס באר-שבע לשלום הילד' שמקיימת המועצה לשלום הילד בבאר-שבע.

כנס באר שבע לשלום הילד תמיד מתקיים בבאר-שבע. אני יודעת את זה לא רק בגלל שקוראים לו כנס באר-שבע אלא בגלל שאני מכירה את הכנס הזה באופן אישי. במשך כמה שנים עבדתי בחברה שנותנת שירותי הגברה, תאורה ומולטימדיה באוניברסיטה והכנס הזה הוא אחד האירועים הגדולים שהיינו עושים במהלך השנה. את כנס באר-שבע האחרון שלי עשיתי בשנת 2006, זה היה גם האירוע האחרון שעשיתי במסגרת אותו תפקיד. הייתי בחודש תשיעי ולא חזרתי לעבודה אחרי הלידה – זו היתה עבודה נהדרת שאהבתי עד מאוד ונהניתי בה כמעט מכל רגע אבל היא מאוד לא נוחה לאנשים שמנסים לגדל משפחה. כי זה העניין, מר וורצמן, הסיבה היחידה לכך שביום שלישי האחרון לא הייתי זו שפתחה לך מיקרופון היא שיש לי משפחה, אתה מבין? משפחה של אמא ואמא ושלושה ילדים יהודים חמודים.

אגב, כל מי שחיה במדינה הזו מודעת לכך שזו לא הפעם הראשונה בחודש האחרון שמערכת החינוך נמצאת בכותרות בצורה לא במיוחד מחמיאה, רוב הזמן היתה זו סקציית טבעון שהעלתה אותה לליגה הלאומית. אדם וורטה וספיר סבח ושתיקת החנטריש הידוע גם בכינויו 'שר החינוך'. במשך שבועות ארוכים הפרשה הזו מתגוללת בתקשורת ושר החינוך לא פוצה פה ומצפצף וכשסוף סוף הוא כבר פוצה פה הוא לא יותר מאשר מצפצף. אז זה מתחיל בגבה מורמת ומתחלף בבוז שמתחלף בכעס וגידופים ולבסוף אני נזכרת שיש לי ילדות בכתה ב' והליצנים המשמעותיים האלו עומדים בראש מערכת החינוך. ומיד ברור לי שצריך להציל את נפשותיהן – חינוך ביתי, בית ספר פרטי, מקלט מדיני בקנדה. כאן ועכשיו!

אבל אז אני נזכרת שוב בכנס באר-שבע לשלום הילד, בשנים הרחוקות ההן כשהייתי רווקה, שרת החינוך היתה לימור לבנת והכנס אירח אנשים כמו אהרון ידלין. יש קווי דמיון רבים בין וורצמן לידלין – מלבד העובדה ששניהם תושבי הנגב יש את עניין סגן שר החינוך שמופיע ברזומה של שניהם. ידלין כיהן כסגן שר החינוך בשנים 64-72 וכשר חינוך בין השנים 74-77. עכשיו, אני האחרונה שתתפעל ממפא"יניקים ותיקים אבל בכל פעם שהאיש הזה פתח את הפה לא יכולתי שלא לחשוב על יתושים וביצות ועל איזה מסכנים הילדים ששרת החינוך שלהם היא לימור לבנת. עד שלבסוף זה הכה בי – נפלא ככל שיהיה, ידלין הוא האיש שבמערכת החינוך שלו גדלה לימור לבנת.

אגב, יש גם קווי דמיון רבים גם בין וורצמן לביני, לבד מהעובדה שלשנינו יש משפחות שנינו ילידי 1970 ככה שאני יודעת בדיוק באיזה מערכת חינוך הוא גדל, בדיוק אותה המערכת שבה גדלתי אני. המסקנה היחידה שאפשר להסיק מהתבוננות בשרי חינוך וסגניהם בעבר ובהווה היא שאין לי מה לדאוג. לשר החינוך וסגנו (בין אם הם אנשים סופר ראויים ובין אם הם רכיכות מטופשות) יש השפעה מינימלית, אם בכלל, על חיי התלמידים במערכת החינוך ועל חינוכם. ההשפעה האמתית היא של הגננות והמורות הישירות שלהם ובמידה לא מבוטלת (אם כי פחותה) למנהלות/י בתי הספר. לאלו, ב"ה, יש שם, דלת, מספר טלפון ושכל ישר והם מבינים שהמציאות מורכבת יותר ממה שלימדו אותם בבית הספר. שיש להם תלמידים שחיים במציאות מסויימת וכמורה ומחנך אתה לא יכול לבטל אותם, גם אם המציאות שלהם לא מתיישבת עם מה שבעיניך הוא עולם מושלם.

במערכת החינוך של וורצמן יש ילדים שיש להם אמא ואבא, יש ילדים שיש להם אמא ואמא, יש ילדים שיש להם אבא ואבא וילדים שיש להם רק אמא או רק אבא ויש אפילו ילדים שלצערם האינסופי וגם לצערנו אין להם לא אמא ולא אבא. לכל הילדים האלו יש משפחות, בין אם זה מוצא חן בעיני חוזה המדינה אבי וורצמן ובין אם לא. המציאות חזקה יותר מכל האחזות שמרנית בקרנות המזבח ו-וורצמן לא רלוונטי בכלל ולחייהן של הילדות שלי בפרט. כל עוד יש לי דלת פתוחה למנהלת בית הספר ולמורות הנפלאות של בנותי, כל עוד מערכת-החינוך-שבפועל מקבלת את המשפחה שלהן כמובן מאליו הילדות שלי ימשיכו ללמוד בחינוך הציבורי בלי להיות מודעות בכלל לקיומו של סגן השר.

נוימאיר פוטשניק