וקורה שלוקחים אתכם לסדנת העצמה כלשהי: בין אם מדובר ב"פיתוח מנהלים" קלאסי, אולי "אסרטיביות ככלי", איזה "דעי את חוזקותייך" אחד ואולי אפילו "הרגלים לאנשים אפקטיביים במיוחד".

בסדנאות הללו תידרשו מתישהו לשבת עם עצמכם ולעשות בדק בית, תכנית עבודה לחיים, מסיבת פרידה מעצמכם ועוד המצאות שונות ומשונות וזאת בכדי לשכנע אתכם שהכול בידיכם והעתיד יהיה ורוד – אם רק תרצו. כי אתם ורק אתם אחראים על מה שיקרה בחייכם וגם אם לא אחראים על מה שיקרה – כך יאמרו – אתם אחראים על איך לקבל את הגזרות הנופלות משמיים.

במסגרת אחד מתרגילי ההעצמה הארורים תידרשו לערוך רשימה של הדברים בחייכם אותם יש להוקיר, לנצור ולומר עליהם תודה. אתם מחייכים לשמע המשימה הנעימה לכל הדעות, אלא אם אתם מתעבים קריאות נרגשות לחשיבה חיובית. כמוני.

זה לא שאני באמת לחלוטין מנותקת מהעניין הזה – חשיבה חיובית – אני מניחה שאם אתאמץ אוכל להניב איזו תובנה או שתיים על חיי ואף להפיק מכך תועלת. אני פשוט נורא מפחדת מזניחת העיסוק המנטאלי האהוב והמוכר שלי: להתלונן.
אם להודות על האמת, כתיבה וקריאה של הדברים הטובים המשמעותיים בחיי מזכירים לי שבסך הכול יכול היה להיות יותר גרוע יחסית לעובדה שאני במגדר הלא נכון, עם הנטייה הלא נכונה ובעדה הלא הגמונית. אבל אותה רשימה בדיוק מזכירה לי גם יחסיותם של דברים.

אני זוכרת שיומיים בערך אחרי החתונה שלנו, אחרי שהתאוששנו מהאופוריה והצ'קים השמנים (not!) ישבנו אשתי ואני בסלון, והיה איזה רגע שלא האמנו

שאשכרה עשינו את זה. אחרי כל ההיי והכיף וההתארגנויות והטקס המרגש עליו עמלנו חודשים (כלומר אין סוף פגישות בהן האישה והרב ישבו ושוחחו והביאו מקורות והשוו אל תוך הלילה בזמן שאני הזמנתי עוד ועוד קפה), היה איזה רגע שלא הבנו מאיפה היה לנו האומץ ללכת על טקס חופה. להזמין משפחות מורחבות, כאלה שקבלת ההזמנה הייתה בשבילן גם ההבנה שאנחנו זוג ולא סתם חברות נורא-נורא טובות. לברך שבע ברכות ולהביא את כל המוזמנים לשיר בפעם הראשונה בחייהם "קול ששון וקול שמחה – קול אהובה וקול אהובתה". אמרנו לעצמנו על עצמנו: "וואלה, שתי פסיכיות".

אז נכון שהיה מהמם וקסום ומרגש ומיוחד(!) לפחות כמו כל החתונות שהיינו בהן עד אז ומאז, אבל אותו מימד משמח ופורץ דרך גם הביא אותנו לחשוב עד כמה זה לא מובן מאליו ואפילו להשתומם כאילו לא אנחנו עצמנו היינו שם, אלא מין תלמה ולואיז שכאלה.

נכון, החתונה הייתה מרגשת. אבל האם הייתה מרגשת מעצם היותה שונה/אמיצה/פורצת דרך?

הייתי מעדיפה פי אלף לרגש אנשים על כי מצאתי את שאהבה נפשי וכי השמלה הורסת. להתחתן כי אני מאוהבת ומאמינה שזו האישה עימה ארצה לבלות את חיי והצעד האמיץ היחיד יהיה פסים ירוקים בשיער לכבוד החתונה (כן כן… אני יודעת. ייאמר להגנתי שהייתי בת פחות משלושים).

תגידו, 'יאללה מפונקת, עשית את החתונה שחלמת עליה, קיבלת רק אהבה וקבלה מהמשפחה והחברים, מה עוד את רוצה?'

אבל כפי שוודאי היטבתם להבחין, להתלונן הוא לחמי וחמאתי ולכן אומר: כן, אני מתלוננת. מה שמובן מאליו לא מובן מאליו. זה לא שאינני מכירה או מוקירה את המשפחות הנהדרות שלנו, לא שאינני מוקירה את המזל הגדול שנפל בחלקנו כשפגשנו את הרב לזר המקסים והאמיץ, לא שלא התרגשתי כשמשפחתי החדשה מקשרי הנישואין שרה לנו ושימחה אותנו כמו בכל חתונה דוסית אחרת.

אבל אני גם זוכרת חברים שהזמינו חברים אחרים שלא הכרנו כי זה היה נורא "מעניין" ו"מגניב", וקרוב משפחה אחד שברגע האחרון ויתר על בקשתי להחזיק את אחד ממוטות החופה מטעמי פדיחה. ואני זוכרת את השנים שבהן זוגיות או חתונה היו בשבילי מעין חור שחור.

לא יכולתי לדמיין את עצמי מתחתנת עם גבר ובטח שלא עם אישה שהרי מדובר בחזקת "אין דברים כאלה".

לא יכולתי לדמיין את עצמי יוצאת מהארון. למשל, המחשבה על לספר לאחותי שאני לסבית הייתה כרוכה אצלי באפשרות שאולי אחדל מלהיות הדודה של ילדיה (ייתכן, אגב, שמדובר בפספוס מבחינתם – למרבה המבוכה אני ממשיכה להתעקש להיות הדודה ה'מאגניבה' וזאת למרות שאני כבר רגל אחת עמוק במנפאוזה).

צחוק בצד – ביטוי ענק, שנים חלמתי להשתמש בו. יש לי באמת דברים רבים להודות עליהם.

זה נהדר, המקום שהגענו אליו. באמת. יש לנו שני ילדים שאנחנו מגדלות בשמחה (למעט שליש מהזמן שאני שוקלת לשלחם לפנימייה) משפחות על הכיפאק וקהילה דתית גאה (שמספקת ליטרת ריכולים ברמות על בחלל).

אבל עם יד על הלב הקמצן, לפעמים לא בא לי לומר תודה לעולם המופלא שעושה טובה ומקבל אותי. נמאס לי להסביר את המבנה המשפחתי שלנו גם לאנשים ש'ממש סבבה' עם זה, להסביר מי מאיתנו ילדה את מי, מה ההבדל בין תרומת זרע להפריית מבחנה או לחייך כשאומרים לי, "כיף לך, הייתי ממש רוצה להיות עם נשים. כל כך הרבה יותר הגיוני, אבל אני פשוט מתה על גברים" (הניסוח הבוטה והמדויק שמור במערכת). ולמה צריך מצעדי גאווה. ולמה דווקא בירושלים, להכעיס?! אני שבעה מלשמוע ששני גברים זה דוחה אבל שתי נשים זה מדליק. כי לא תאמין זכר אלפא מהרס שכמוך – אבל אנחנו באמת רוצות אחת את השנייה ולא בחרנו להקדיש את חיינו להיות הכר השופע לפנטזיות שלך.

ולא, אימא חמודה מהגן, זה לא נורא מסובך שיש שתי אימהות או שהמחויבות שלהן לילדים מוטלת בספק אם הן נפרדות. גם כשסטרייטים מתגרשים זה לא שיגעון של מסיבה, יו נואו.

וכן. אני יודעת שזה צרות של עשירות, במיוחד כשיש עוד הרבה "עניים" שלא יכולים לספר לאף אחד ומפחדים שההורים שלהם יפגעו בהם פיזית אם ידעו (כן, יש כאלה) או סתם ינתקו איתם קשר.

אז יש עוד הרבה עבודה. ועוד מלא הסברים. כל פעם מחדש, ולפעמים זה מעייף. אבל מהעייפות והכעס אנחנו גם פועלות. וגם אם אנשים טיפשים מערערים על הורות לא ביולוגית – הילדים שלי יסבירו להם מאוד יפה שיש כל מיני משפחות וישוויצו בצו אימוץ. לפעמים אפילו יקנאו בהם "כי אבא זה פחות שווה, עדיף שתי אימהות" (לא נגעתי).

כן. זו עבודה מלוכלכת – אבל הלסביות המהממות חייבות לעשות אותה.

אלור, אחרי שהתלוננתי ונהניתי מכל רגע זה הזמן לספר שהילדה מקשיבה ל"כן, את יכולה" של יעל בר זהר וזה קצת מרגש אותי. זה אומר שאני תחת מתקפת פי אמ אס. תגידו תודה. יצאתם בזול.

וזכרו תמיד, ילדים! הפריה חוץ גופית (הפרית מבחנה) הינה הפרייה של תא ביצית (תא רבייה נקבי) על ידי תא זרע (תא רבייה זכרי) מחוץ לרחם האישה, כלומר הפריה המתבצעת בתנאי מעבדה.

הזרעה – "כמו שכל הסטרייטים נכנסים להריון – רק בלי הכיף" (הזכויות שמורות לרופא שהכניס אותי להיריון. בהזרעה. ציטוט. באימא שלי)

שלכם תמיד,
נירה
חברה ב"בת קול"
לסביות דתיות

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet