ביום שישי בצהריים טיילתי לי בשוק האוכל בדיזנגוף סנטר. "טיילתי לי" הוא כמובן ביטוי מכובס ל"נשלחתי בפעם ה-17 לסופר כדי להביא ביצים/ שמנת/ חלות לשבת/ שקר כלשהו שנשכח מהרשימה המקורית" – אבל מי סופר.
בכל אופן עצרתי למנוחה קלה על המדרגות כאשר עיני צדו זוג נשים חמודות שנראו מאוד מאוד מאוהבות. בין ביס לביס הן החזיקו ידיים, צחקקו, החליפו נגיעות ונטפו שמופיות כללית.

באופן משונה, או אולי לא מאוד משונה, המראה שלהן שימח אותי ולמרות שניסיתי לא לבהות – לא ממש הצלחתי להוריד מהן את העיניים. לזכותי ייאמר שהתאמצתי לשוות לעיניים שלי מראה רך ואוהד, אך אם לשפוט על פי ההיזון החוזר כנראה שלא נחלתי הצלחה גדולה.

הרגשתי איך השמופיות מתחלפת במבטים זהירים שכל כולם אומרים "מה את מסתכלת? מה אנחנו, חיות בכלוב?"
"לא, לא", זעקתי בלב, "אתן חמודות ומקסימות! גם אני לסבית! אפילו נשואה, עם ילדים! המשפחות קיבלו אותנו! הכל בסדר! רוצות להיות חברות שלנו?"

ניסיתי לשדר מהלב את כל המחשבות הכי חיוביות שיכולתי, ניסיתי לאהוד עם העיניים עוד יותר – ונדמה לי שכבר די פזלתי כשהן קמו והלכו.

אוקיי, אז אני מודה שזה די אידיוטי לנסות לנהל שיחה במבטים, ויש להניח שאולי חטאתי בלשחק את אלוהימא כשחשבתי שבגללי הן קמו והלכו. ובכל זאת היה שם משהו שעשה לי קווץ' קטן, איזה כאבון מינורי, ולא רק בגלל הפזילה.

לא שאני מתה על התגפפויות פומביות עזות – יש בכך מן המביך גם כשמדובר בסטרייטים, לא עלינו. לא חייבת לראות את הסגנון האישי של פיתולי הלשון שלכם, ולא חסרה לי במיוחד הטכניקה של הדיגי/ נעימי/ צמרמרי המיוחדת לכם. מהבחינה הזו להיות נשואה לדוסית סולידית משרת אותי מצוין. בכלל, נדמה לי שאין עוררין על כך שאת הרוב המכריע די מבאסים זוגות עלוקתיים במיוחד, שמעוררים זעקה פנימית בנוסח "אין לכם בית?!"

אבל זוג הלסביות המתוקות שהיו בסנטר לא ענו על ההגדרה "עלוקתיות" בשום צורה. אז למה העיניים שלי נשאבו אליהן בלי יכולת אמיתית לשלוט בכך, ומצד שני להתבאס כשאנחנו מעוררות תשומת לב דומה?

על החלק הראשון של השאלה אני יכולה לענות די בקלות – זו שמחה. גם אחרי כל השנים והמשפחה והקבלה והנירמול היחסי עדיין קיים הצורך לפגוש דמויות, להזדהות. אני ממשיכה להתרגש מסיפורים לסביים – בסרטים או במציאות. אני מרגישה אחווה אוטומטית לדומות לי, למרות שלפעמים ממש אין סיבה. קטע של בני מיעוטים, יש להניח.

באשר לחלק השני, הממ… ובכן.
בתגובה לפוסט הקודם שלי קונן אחד הטוקבקיסטים על העובדה הבלתי נסבלת שמפרסמים את השטויות שלי במיינט: "מחר יקום מישהו ויתחתן עם סוס ויגיד שהוא נמשך לסוסים ונהנה מקרבתם. גם לו תתנו במה?" – היה הנוסח המדויק.

מעבר לכך שנורא התרגשתי מההשוואה הקלאסית של היותי לסבית לחובבת משגלים עם חיות – השוואה השמורה בעיקר לסלבס שיוצאים מהארון – הקורא (הנאמן) שלי הזכיר לי שיש אנשים שאשכרה רואים בהומוסקסואליות דבר כה חריג, כה פסול, כה דוחה – עד שהם בעיני רוחם משווים אותנו לבועלי חיות.

לא שאני כזו תמימה, כן? ברור לי שמתנגדינו עולים על אוהבינו או הסתם פרנדלי-ינו אבל נחמד לקבל מדי כאפה מצלצלת לפנים, שלא לומר פרופורציות.

הלאקשרי של אהבהבים בפומבי לי ולשכמותי – הגם שהם מינוריים – ילוו לרוב במחיר של מבטים מתעניינים עד תמהים/ נגעלים. זה בסדר, מתרגלים לזה, וזה בטח לא יגרום לנו להפסיק – אפילו שיש לנו בית, תודה רבה.
מה גם שבבית יש לנו כבר ילדה מתבגרת שעם כל גילוי חיבה ביני לבין "שתחיה" מזדעקת בעצמה.
"זה בגלל שאנחנו שתי נשים?" אני שואלת.
"לא", מסבירה הפוחזת בבריאות נפשית מעוררת קינאה (מיינד יו, הלוחש לסוסים), "זה בגלל שאתן אימהות שלי".

הכותבת חברה בארגון 'בת קול – לסביות דתיות'

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet