המשכנו לצעוד צמודים לצד ימין, מפנים מסלול לכוחות ההצלה, המשכנו לצעוד מהר, להגיע כבר לגן הפעמון, לא הרגשתי פחד, הרגשתי רק צורך עז להגיע עם הילדים למקום בטוח.
רק בלילה אחרי שנרדמו אצל ההורים ברובע היהודי, פתאום הכל צף והתפרץ, הפחד, התדהמה, חוסר האונים והדאגה.
לפני עשור, כשעוד היינו קומץ, עדיין לא היתי אמא, זה היה פחד מסוג אחר, אני זוכרת שעמדתי על הבמה, דיברתי בשם הקהילה הדתית הגאה (הפיצפונת), היה חשוב לאנשי הבית הפתוח שמישהו דתי ידבר.
אז בטח אמרתי את הצפוי- על שנאת חינם חרבה ירושלים, ואהבת לרעך כמוך,
ולפני שש שנים, אחרי הרצח בבר נוער, פחד משתק, יש לי ילד בן פחות משנה, ויש בעולם אנשים שרוצים לרצוח אותו,
ועכשיו המחשבות לא מרפות
זה לא מאבק על זכויות, זה מאבק על הזכות בכלל לחיות.

כאן בתמונה מהמצעד בירושלים ב 2006 אני ואייל , הבן של חברותי זיוה ודברת אופק. בבוקר חגגנו את בר המצווה שלו ושל אחיו אלון בכותל ובערב מנסים לרצוח אותנו ברחובות ירושלים.

מצעד הגאווה בירושלים 2008 | אביגיל שפרבר ואייל אופק

מצעד הגאווה בירושלים 2006 | אביגיל שפרבר ואייל אופק