חג החירות הוא החג לחובבות הפילוסופיה. השאלה מהי חירות והאם היא בכלל מושג בעל מובן ומשמעות פרנסה ועוד תפרנס דורות של פילוסופים שעוסקים בה במרץ ושופכים עליה נהרות של דיו.

בפשטנות קיצונית (ויסלחו לי חובבות הפילוסופיה) אפשר להציג את הבעיה המרכזית כך (קצת בעקבות הפילוסוף הסקוטי החביב בן המאה ה-18 יום): נניח שעומדות בפני שתי אפשרויות ואין לי שום העדפה בין שתיהן. בעת שאני בוחרת ביניהן הרי שלא הפגנתי שום חירות. עשיתי מעשה שרירותי. באופן פרקטי ניתן לומר שעשיתי הגרלה. וגורל הוא כידוע ההיפך מחירות. בחרתי על פי נסיבה חיצונית כלשהי. שהרי לא היתה לי שום דרך לבחור ביניהן על פי עמדה פנימית כלשהי בהיעדרה של עמדה כזו. אולם אם יש לי העדפה בין שתיהן, הרי ששוב איני בת חורין. שהרי העדפתי חייבה אותי לבחור במה שבחרתי לבסוף. במילים אחרות, החירות נאלצת לפלס דרך מושגית עקלקלה בין השרירותיות לדטרמיניזם.

המדרש בפרשת "אחרי מות" עסוק עד מאוד בשאלות על שרירותיות ודטרמיניזם. כך מביא לנו המדרש שתי גירסאות של סיפור אחד. בגירסה הראשונה שולטת השרירותיות, בשניה, הכל כפוף לתוכנית האלוהית. מסתבר שדווקא בתוך הדטרמניזם קל יותר למצוא חירות, ולו חלקית ונושאת מחיר.

וכך מספר המדרש בויקרא רבה (פרשה כ' סימן ה'):

טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, גִּדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת וְיָצָאת חַרְבּוֹ מְלֵאָה דָּם. נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם.

וּבָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים.

עולם השרירותיות.

בפרשה כב סימן ג' מסופר אותו סיפור אבל צבעוני בהרבה (בתרגום):

אָמַר רַבִּי אַחָא: בַּכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָחָשׁ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַקְרָב, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי יַתּוּשׁ.

טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ וְגִדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנָטַל שְׁתֵּי זוֹנוֹת וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה תַּחְתֵּיהֶן וּבְעָלָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, (את מבינה שעכשיו אנחנו נמצאים בראש של חז"ל כשהם מדמיינים הפקרות מוחלטת. שלישיות על גבי ספרי תורה ומזבח.) וְיָצְאָה חַרְבּוֹ מְלֵאָה דָּם…

הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה, אָמַר: לא דומה מי שנלחם במלך במדבר וניצח אותו למי שנלחם במלך בארמונו וניצח אותו.

מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל כְּלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנָתַן לְתוֹךְ גַּרְגּוּתְנִי אַחַת (=סל גדול, המכולה של טיטוס) וְיָרַד לוֹ לַסְּפִינָה.

כֵּיוָן שֶׁיָּרַד מָחָה נַחְשׁוֹל בּיַם.  

אָמַר: דּוֹמֶה לִי שֶׁאֵין כֹּחוֹ שֶׁל אֱלוֹהַּ זֶה אֶלָּא בַּמַּיִם. דּוֹר אֱנוֹשׁ לֹא פָּרַע מֵהֶם אֶלָּא בַּמַּיִם, וְכֵן דּוֹר הַמַּבּוּל, וְכֵן פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, אַף אֲנִי. כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּי (=לעמוד מולי, לנצח אותי) וְעַכְשָׁיו לְכָאן קְדָמָנִי.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, חַיֶּיךָ בִּבְרִיָה פְּחוּתָה מִמַּה שֶּׁבָּרָאתִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֲנִי פּוֹרֵעַ מִמְךָ.

מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְעָמַד מִזַעְפּוֹ.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמִי יָצְאוּ כָּל בְּנֵי רוֹמִי וְקִלְסוּהוּ: ניצחת את הברברים (מסתבר שכבר אז היינו ברברים. וכבר אז לא מתו עלינו באירופה…).

מִיָּד הֵסִיקוּ לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, וְנִכְנַס וְרָחַץ.

כֵּיוָן שֶׁיָּצָא, מָזְגוּ לוֹ כוס יין. וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַתּוּשׁ אֶחָד, וְנִכְנַס לְתוֹךְ חָטְמוֹ. וְהָיָה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְמֹחוֹ. הִתְחִיל מְנַקֵּר אֶת מֹחוֹ.

אָמַר: קִרְאוּ לָרוֹפְאִים וִיפַצְעוּ מֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ וּדְעוּ בַּמֶּה אֱלוֹהַּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ נִפְרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ.

מִיָּד קָרְאוּ לָרוֹפְאִים וּפָצְעוּ אֶת מֹחוֹ וּמָצְאוּ בוֹ כְּמוֹ גּוֹזָל בֶּן יוֹנָה, וְהָיָה בּוֹ מִשְׁקַל שְׁתֵּי לִטְרָאוֹת… פָרַח היַתּוּשׁ פָּרַחה נִשְׁמָתו של טִיטוּס הָרָשָׁע.

אמנם הכל כפוף לתוכנית האלוהית, וגם לטקסיות המחייבת בבית המלוכה כשחזרת ממסע מלחמה עטור ניצחון, אבל דווקא בתוך הדטרמניזם הזה עומד טיטוס בן חורין להתפרע ולהרשיע. רק בתוך התוכנית הסיבתית, לרשעתו יש משמעות. בעולם השרירותיות זה לא משנה אם באת להקריב בבית המקדש או לשרוף את בית המקדש. בעולם הסיבתיות זה משנה. המון.

***

לא ממש קשור אבל הצחיק אותי נורא. לקראת סיומה של הפרשה מביא לנו המדרש עדות קטנה על אבותינו במצרים. גירסת המדרש ליפי הבלורית (פרשה כ"ג סימן א'-ב'):

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא יח, ג).

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זהו שכתוב) (שיר השירים ב, ב): "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"…

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַר קְרָא (פירש את המקרא הזה) בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם.

מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים הִיא קָשָׁה עַל בַּעֲלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגָּאֵל… אֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִיּת, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם…

אלוהים בקושי זיהה את אבותינו בשל הבלוריות, הבגדים המצריים והעורלה. וככה יצאנו ממצרים.

ואני רק רציתי להזכיר את מצוות החג העיקרית " בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"….

ואם תשאלו את הבן שלי, שבדיוק כעת עסוק בלגדל פרא את בלוריתו למגינת לבה של אמו, אז גם זה סוג של חירות. או דווקא שיעבוד לנורמות חברתיות. עניין של נקודת מבט.

כך או כך, החירות מסמנת את תודעתו האוטונומית של הסובייקט. את עצם זהותו. חג החירות הוא חג היווצרות הסובייקט שנקרא "עם ישראל". הוא חג שינוי/ בידול הבלורית, הבגדים והעורלה. מושג החירות קשור באופן עמוק לסובייקט הנושא את החירות, ניתן לומר שאמונה בסובייקט היא אמונה בחירות וההיפך. סארטר, האקזיסטנציאליסט, שניתן לומר שאינו מאמין בדבר מלבד בקיומו של הסובייקט, מאמין בחירות ללא מצרים. חירות כגורלו של הסובייקט. פוקו שסקפטי ביותר לגבי השאלה אם יש בכלל סובייקט מעבר לתוצר המשתנה של אינספור הבניות חברתיות, מאמין שזה די מגוחך לדבר על חירות בנתונים הללו. בסבך מבוך המראות שבין דטרמיניזם לשרירותיות הוא איבד את החירות.

מאחלת לחג הזה מעט פוקו והמון חירות.

חג חירות שמח וכשר לכולנו.

זיוה