נורית מלמד_1

לפני חמש שנים פירסם הר' קלונסקי, שמתגורר בגבעת מרדכי ושימש במשך שנים ארוכות כרב השכונה מודעות רחוב – פשקווילים, כנגד מורה מוערכת לריקודי עם בשם נורית מלמד.  נורית הפעילה חוג ריקודי עם בשכונה. לרב נודע שנורית חיה עם בת זוג והוא קבע באותיות שחורות וגדולות שאיש לא יוכל לפספס שהחוג של נורית הוא "תועבה", שיש בו משום "מעשה ארץ מצרים" ושעל בנות השכונה להתרחק ממנו, כפי שמתרחקים "מין הכיעור ומין הדומה לו…" נורית הוצאה מהארון, נשים רבות, שלפני כן רקדו בשמחה במשך שנים בהדרכתה של נורית,  החלו להדיר את רגליהן מהחוג. החוג שלה נהרס והיא הושפלה בפומבי. לפתע היא היתה "מתועבת" "מכוערת" ובכלל מוקצית מחמת מיאוס.

לקריאת הפשקוויל

נורית פנתה לעזרה לבת קול ולמרכז הרפורמי לדת ומדינה. נפגשנו והחלטנו שנתבע את הר' קלונסקי על העוול (או במשפטית – ישראלית: העוולה) שגרם לנורית.

הגשנו תביעה. טענו שהר' קלונסקי פגע בפרטיותה של נורית, עוול כלפיה בלשון הרע, פגע בפרטיותה, פגע בעיסוקה ועליו לפצותה על הנזקים שגרם לה. אתמול, בשלב הערעור, בביהמ"ש המחוזי בירושלים התקבלו טענותינו. הר' קלונסקי התנצל על הפגיעה בנורית וחוייב לפצותה ב-60,000 ₪.

נורית ניצחה.

אנחנו ניצחנו. (ותודה לעו"ד ריקי שפירא-רוזנברג המעולה על העבודה המשותפת.)

לראשונה בישראל הוחל הדין הנזיקי, כנגד אדם פרטי, בשל כך שהוא גרם עוולה לרעהו, רק בשל נטייתו המינית. לראשונה בירושלים, נענה מי מהקהילה הלהט"בית, מבלי שהגיע עד לבית המשפט העליון, כדי שזה יכריח את שופטי בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר, להתייחס אלינו באופן שוויוני. כל אלו דברים חשובים ביותר.

בגלל חשיבותם הם אכן זוכים בימים אלו לפירסום רחב.

אבל אני נותרתי עם לא מעט מחשבות. כשהדברים מפורסמים זה נשמע כמו "הרפורמים נגד האורתודוקסים" או "הלהט"בים נגד הדתיים". אלא שלמעשה דובר בתיק "של דתיים". כל עורכי הדין. כל העדים. כולם פחות או יותר מאותה "ביצה". המאבק היה בראש ובראשונה על דמותה של החברה הדתית. הוא לא היה על הזכות להיות לסבית. הוא היה על השאלה עד כמה מותר לאדם שמתנגד לחד-מיניות להיות אלים בשם התנגדותו זו. לפרסם מודעות רחוב החושפות את חייו של אדם בפני כל עובר ושב. להוציא אדם מהארון בפני לקוחותיו העיסקיים. לקרוא לו או לעיסקו "מתועבים" –  זה אלים. וזה נעשה בשם הדת של כולנו.

אני חולמת שיום אחד החברה הדתית תבין כי לנהל שיח ערכי באלימות לא פוגע רק בלהט"בים או במיעוטים. הוא פוגע בכולם. הוא מרדד את הערכים לכדי דוקטרינה קיצונית ופונדמנטליסטית. הוא מייצר חברה קיצונית ואלימה. בחברה האלימה הזו יגדלו הילדים של כולנו. של הר' קלונסקי, של נורית מלמד. שלי ושלכן.

התרגשתי לראות את תלמידותיה הדתיות של נורית תומכות בה, בדיוק מהטעמים הללו, על דוכן העדים. הצטערתי לראות את הר' שרלו, עומד על דוכן העדים, מצהיר שהוא מעולם לא פירסם דבר אודות אדם פרטי, ובכל זאת הוא בא לתמוך בר' קלונסקי. האם חובות הגילדה הרבנית היו חזקות יותר מהחובות לשמור על כבודם של אנשים? על פרטיותם?

אני חולמת שיום אחד נורית תוכל לפנות גם לארגונים דתיים אורתודוקסיים וסטרייטיים כדי שייצגו אותה. גם אם הם יתנגדו לאורח חייה. הם ייצגו אותה כדי להילחם באלימות. כדי להילחם בעוול. הם ייצגו אותה "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה. כל עושה עוול."

אני גם חושבת על שופט בית משפט השלום שדחה את תביעתנו. אני חולקת עליו עמוקות. אבל מה שמטריד אותי ביותר הוא שפסק הדין לא היה הומופובי. גישת בית המשפט היתה "רב-תרבותית". השופט קבע שהר' קלונסקי גרם לנורית עוול, אבל שלציבור הדתי יש אינטרס לגיטימי בעוול הזה. אני מתקשה לכתוב את הדברים: לציבור הדתי יש אינטרס לעוול??? חשתי שהשמרנים והאולטרא-ליברלים (שוב) כורתים ברית שמאפשרת את האלימות. שלא תביני לא נכון, אני חסידה גדולה של הגישה הרב-תרבותית. מונוליתיות מאוסה ומפחידה בעיני. אלא שמבחינתי הלגיטימיות נגמרת במקום שבו מתחילה האלימות.

אתמול בית המשפט עמד לצדי – לצדנו. אני מזמינה את כולכן, כל חברות בת-קול, לנוח איתי יום אחד על זרי הדפנה. המחשבות על דמותה של החברה הדתית והישראלית יחכו לנו גם מחר…