אני מזהירה מראש שהפוסט הזה אינו מיועד לאנינות הטעם, המבקשות אסתטיקה מעודנת או שיח אצילי. כשמו כן הוא. פוסט על צואה (וגם על תיאולוגיה ואתאיזם). להגנתי היחידה אני יכולה להגיד שזה לא אני. בזה ממש עוסק המדרש.

למעשה, בשפה היומיומית רבות מאתנו משתמשות בחרא כדי לתאר את הרע בכללותו. הדיאלוג: "מה המצב? מחורבן." אפילו לא נשמע לנו תיאור גס או דוחה במיוחד. כולנו יודעות שהתגובה ההולמת לתיאור כזה היא פשוט חיבוק. המדרש השבוע הביא אותי לחשוב למה משמש יחסנו לצואה לתיאור כל כך זמין של כל הרע בעולם. או בשלמה ארצית: "מכל החרא בעולם תראי איך אני נראה"

מדרש רבה לפרשת נשא (פרשה ז' סימן ד') עוסק במוראותיה של הצרעת ומגלה שהיא הגיעה בשל סיפור מחורבן. פשוטו כמשמעו:

מֵהֵיכָן בָּאת עֲלֵיהֶם הַצָּרָעַת, רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אָמַר מִן מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים מִן הַמִּתְאוֹנְנִים…

כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁהוֹרִיד לָהֶם הָאֱלֹהִים אֶת הַמָּן עָשָׂה לָהֶם אֱלֹהִים כַּמָּה נִסִּים.

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (גמרא יומא עה-ב): לֹא הָיוּ נִצְרָכִין לְהִפָּנוֹת כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם.

לָמָּה כֵן? (בשביל מה הנס הזה? שני הסברים אפשריים:)

אֶלָּא אָמַר הָאֱלֹהִים יִהְיוּ בָנַי נִצְרָכִין לְהִפָּנוֹת, וְהֵיאַךְ הִכְתַּבְתִּי עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, ו): "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם"?! אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים צְרִיכִין לְדָבָר זֶה, אַף הֵן לֹא יִצָּרְכוּ לְדָבָר זֶה עוֹד.

דָּבָר אַחֵר, אָמַר הָאֱלֹהִים הָאֻמּוֹת אוֹכְלִין וְנִצְרָכִין וְהֵיאַךְ אֲנִי נוֹתֵן הֶפְרֵשׁ בֵּין בָּנַי לְבֵין הָאֻמּוֹת? לְפִיכָךְ לֹא הָיוּ נִצְרָכִין.

אם כדי לדמות לאלוהים ואם כדי להיבדל מהגויים הפסקנו לחרבן. אכן חסד אלוהים. אין עצירות, אין שלשולים, אין סירחון ולא מבזבזים את הזמן.

מֶה עָשׂוּ?

בַּטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים הִתְחִילוּ אוֹמְרִים לֵיצָנוּת עָלָיו.

אוֹמֵר זֶה לָזֶה: (והנה תמליל מופע הסטנדאפ על אלוהים:)

"אִי, אַתָּה שׁוֹמֵעַ שִׁמְעוֹן, אָחִי?"

וְזֶה אוֹמֵר: "מָה אַתָּה אוֹמֵר, רְאוּבֵן, אָחִי?"

אָמַר לוֹ: "בְּחַיֶּיךָ, רָאִיתָ בְּיָמֶיךָ אָדָם נוֹתֵן חִטִּים בָּרֵחַיִם וְאֵינָן נִטְחָנוֹת וְיוֹרְדוֹת? אַף אָנוּ, אוֹכְלִין אֶת הַמָּן וְאֵינוֹ יוֹרֵד?!"

אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: "מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלְּיוֹם אַחֲרוֹן תִּנָּפַח כְּרֵסִי וְתִבָּקַע, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ."

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה: אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל וְלִכְבּשׁ (במדבר יד, יא): "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי" וגו',

"וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכָל נִפְלְאוֹתָי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה עִמּוֹ" אֵין כְּתִיב כָּאן (לא כך כתוב בפסוק) אֶלָּא "אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ"…

אַף עַל פִּי כֵן לָמַד משֶׁה סָנֵיגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם וְחָזַר בּוֹ אֱלֹהִים מִן הָרָעָה.

ראובן ןשמעון במופע הסטנדאפ לא מסוגלים להאמין לנס האלוהי ואלוהים לא יכול לכבוש את כעסו. על מה הוא כל כך כועס? איפה הם ניאצו את אלוהים?? ואיך הפך חרא להיות עניין כל כך רציני???

***

אני מציעה לנסות להבין את הכעס של אלוהים כתגובה לפרדוקס תיאולוגי שנחשף בנס הזה: או שאלוהים אינו טוב או שאלוהים אינו יכול לעשות ניסים.

כידוע, וזו ההנחה המקובלת כלפי העולם: העולם שלנו לא ממש מושלם. אלא שתיאולוגים אוהבים להניח שהאל הוא טוב. הם גם אוהבים להניח שהוא ברא את העולם. אם שלושת ההנחות הללו אכן נכונות עולה הבעיה: מאיפה יש חרא?!

רס"ג ניסה להגיד שאין בכלל רע. אנחנו פשוט חווים את העדרו של הטוב כרע. מוות הוא דוגמה טובה. נניח שיש מישהו שאנחנו נורא אוהבים ולפתע הוא מת. אנחנו ישר מעלים את בעיית הרוע. אבל למעשה נוכחותו בחיינו היא המציאות האונטולוגית והיעדרו פשוט עושה לנו רע. אבל לרע אין קיום עצמאי. אנחנו מבכים את היעדרו של הטוב אליו הורגלנו.

הרמב"ם ניסה להגיד שעיקרו של הרע הוא תוצר בחירתנו החופשית. אלוהים נתן לנו בחירה חופשית. אנחנו עושים איתה דברים רעים – מנהלים מלחמות, לא שומרים על בריאותנו וכו' וכו' ואז אנחנו מופתעים שרע לנו.

הרמח"ל ניסה להגיד שאנחנו פשוט לא מבינים שום דבר. אבל אם היינו רואים את התמונה השלמה היינו מבינים שכל מה שעושה אלוהים זה לגמרי לטובה.

וכמובן, התשובה הכי נפוצה, שעולה כבר מהמקרא: הרע הוא גמול על חטאינו. ככזה הוא משקף את הצדק ואפילו מהווה כלי חינוכי לטובה.

החרא הוא דוגמה טובה להפרכת הגישות הללו ודומותיהן. חרא אינו היעדר, הוא מוצק ונוכח. גם הסירחון אינו העדרו של ריח טוב אלא בעל איכות עצמית מובחנת. קשה לדמיין איזה עולם עליון שמצדיק צואה ומוצא בה ערך חיובי. כמובן שאין לנו שום בחירה חופשית אם לחרבן אם לאו, וברור שזה גם אינו גמול על חטאינו שכן כל היצורים החיים מחרבנים. גמולי שפתיים שלא חטאו כמו גם בעלי חיים שכלל אין להם בחירה ולא שייך לדבר בהם על מצוות או חטאים או גמול.

חרא הוא דוגמה רצינית ביותר לבעיית הרוע. ובעיית הרוע היא אחת הבעיות הרציניות ביותר בתולדות הדתות. פילוסופים אתאיסטיים רציניים ביותר מצדיקים את האתאיזם שלהם באמצעות בעיית הרוע. אם טובו של אלוהים הוא חלק מהמושג אלוהים, ואם ברצינות התאיסטים חושבים שאין אפשרות להאמין באלוהים רע, ואם ברצינות התאיסטים חושבים שאלוהים ברא את העולם הרי שהפרדוקס מוכיח שאין אלוהים. האפשרות השניה היא להגיד שאין עולם. לא שלא היו פילוסופים שכבר אמרו את זה, אבל תודי שזו טענה קצת מוזרה.

אחת התשובות התאיסטיות המעניינות ביותר לבעיית הרוע ניתנה ע"י אחד הפילוסופים הדגולים ביותר והדתיים ביותר בתולדות העולם המערבי: לייבניץ.

לייבניץ, בן המאה ה-17 היה משפטן, בעל השפעה פוליטית בינ"ל ועמוקה, אולם הוא התפרסם בעיקר כמתמטיקאי ופילוסוף וכמי שנשא תרומות משמעותיות אף בכמה תחומים אחרים של מדעי הטבע והחיים. לייבניץ ניסה להתמודד עם בעיית הרוע באמצעות ראציונליזם. הוא טען שאלוהים כפוף לראציונאליות משום שמושגית אין דבר כזה שאינו ראציונלי. ממילא אלוהים לא יכול לברוא את השקר או האין. אחרי שהוא הגביל את אלהים הכל יכול לתחום האפשרי, הרי הוא כבר היה יכול להגיד שהעולם הזה הוא הטוב מבין העולמות האפשריים. אחרת לא ניתן להסביר למה אלוהים ברא את העולם דווקא כך.

ההסבר הזה מעניין, אבל הוא מותנה בקבלת העקרון הראציונליסטי עד תומו. אפשר לקבל את החרא אם חוק שימור האנרגיה ועוד כמה חוקים כגון אלו קובעים שהחרא הוא הכרחי. אבל אם ניתן לעשות נס שבו אפשר שלא נחרבן כיצד ניתן להצדיק את אלהים?!

לייבניץ ניסח את הדברים באופן אלגנטי אולם למעשה כל התיאולוגים הראציונליסטים, כולל הרמב"ם, הולכים בכיוון הצורך בחוקיות של העולם, כדי להתמודד עם בעיית הרוע. הנס מערער את כל הסיפור מהתחלה אפילו לגבי ההסבר הזה.

***

אם נחזור למדרש שלנו, עכשיו ברור איך ראובן ושמעון מנאצים את אלהים. או שהנס אינו בגדר האפשרי או שמשמעותו הוא שאלוהים הוא רע ששקול לכך שאין אלוהים.

במדרש כמו במציאות עם ישראל ממשיך לחרבן.

כיוון שיש לנו חרא בעולם, אין לאלוהים ברירה אלא למחול על הנאצה.

החרא, הוא חוויה אנושית. לא בטוח שלאלוהים יש העדפות ריח או גועל. שני הדברים הם חוויות חושיות מאוד אנושיות. כנראה שגם האמונה. גם הפרדוקס.

איני יודעת אם יש פיתרון לבעיית הרוע אבל אם כן הוא טמון בנכונות לקבל את החוויה האנושית ולמחול על הפרדוקסים שבה כמו גם על הרוע, הסבל, והגועל הכרוכים בה. ולהמשיך להאמין. כי זה מה שעושים בני אדם לכל אורך ההיסטוריה בכל התרבויות. מחרבנים ומאמינים בו זמנית. כאלה אנחנו.

זה הזמן למקלחת טובה. גם את האפשרות להתקלח נתן לנו אלוהים.

שבת שלום

זיוה