בתחילה לא הבנתי את המדרש שפותח את מדרש רבה לפרשת בחוקותי (פרשה ל"ה סימן א'):

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ "(ויקרא כו, ג),

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זהו שכתוב):

(תהלים קיט, נט) "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ"

אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיִיתִי מְחַשֵׁב וְאוֹמֵר, "לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּלְבֵית דִּירָה פְּלוֹנִית אֲנִי הוֹלֵךְ".

וְהָיוּ רַגְלַי מְבִיאוֹת אוֹתִי לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

דוד המלך מתכנן ללכת למקומות שונים ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש. אני חשבתי שלפעמים "מתפלק" לנו להגיע למקומות רעים. חשבתי שלפעמים היצר הרע מוליך אותנו בניגוד לתוכניותינו. האם ייתכן שגם היצר הטוב "מתפלק" לנו? האם ייתכן בכלל שהתורה היא יצר?

סימן ג' ואירועי השבוע הסבירו לי את המדרש הזה:

תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר:

הַסַּיִּף וְהַסֵּפֶר נִתְּנוּ מְכֹרָכִין מִן הַשָּׁמַיִם.

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם שְׁמַרְתֶּם מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר זֶה הֲרֵי אַתֶּם נִצּוֹלִים מִן הַסַּיִּף, וְאִם לָאו סוֹף שֶׁהוּא הוֹרֵג אֶתְכֶם.

וְהֵיכָן הוּא מַשְׁמָעָן שֶׁל דְּבָרִים?

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כט): "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

"אֶת דֶּרֶךְ", זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ, "עֵץ הַחַיִּים" זוֹ תּוֹרָה.

המדרש על הספרא והסיפא, הספר והחרב, הוא מדרש מוכר. בד"כ, מפרשים אותו כך שאם לא נשמור את דברי ספר התורה נענש בחרב. פרשנות כזו מופיעה גם בויקרא רבה לפרשת השבוע שלנו באחת הגרסאות האחרות של המדרש הזה. אבל המדרש שלפנינו מבין את זה אחרת לגמרי. הספר והסיף נמצאים שניהם בתוך אותו הספר. הם נמצאים באותה כריכה. צריך לשמור את מה שכתוב. לא לעשות את מה שכתוב אלא לשמור אותו. לשמור עליו. לשמור אותו מפני הסיף שכרוך בו. אם לא, הסיף הורג. לא החרב החיצונית. אותה החרב שכרוכה בספר.

האזהרה הזו מופנית אלינו בגוף שלישי. "אמר להם הקב"ה". כשאיננו מבינים שבתוך הספר כרוכה החרב אנחנו הופכים להיות זרים. יש מצב שבו אנו עובדים לאל זר. יש מצב שבו עמו של אלוהים הופך להיות עם זר. העם שלא שמר על הכתוב בספר מפני הסיף.

והיכן, שואל המדרש, השמיע לנו אלהים את האזהרה הזו? בפעם הראשונה שהאדם היה זר לאלהים, בגירוש מגן העדן. אז הציב אלהים את הכרובים עם להט החרב המתהפכת. חר"ב, נוטריקון של חירחור ריב, והורה לנו לשמור ראשית דרך ארץ, ואח"כ את התורה. אם הראשונה לא קודמת הכרובים מזכירים לנו שגם המלאכים בכבודם ובעצמם יכולים להיות נושאי חרבות לוהטות ולסמן גירוש ולא קרבת אלוהים.

***

ומעניין לעניין באותו עניין, שגם קשור לפסח שני. בכנס הנגידה אסתי רוזנברג, ראשת המדרשה "מגדל עוז", בין דרך האמת של רבי שמעון בר יוחאי, לגישה הסובלנית המתחייבת מהפקת הלקח מהנהגתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. כולם כוכבי ימים אלה, ימי ספירת העומר ול"ג בעומר.

בפרשה ל"ו סימן א' מספר לנו מדרש רבה על מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. בית שמאי בטוחים שהשמים נבראו ראשונים והם קדמו לכל, בית הלל בטוחים שהארץ קדמה. וכך זה מופיע במדרש:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב" (ויקרא כו, מב).

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זהו שכתוב):

(תהלים קב, כו) "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם"

בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל (חולקים).

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָאָרֶץ. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא (אלהים את השמים ואת הארץ) וגו'.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָאָרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם. (ומסתמכים על הפסוק הנ"ל מתהילים).

אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְבִיאִים טַעַם לְדִבְרֵיהֶם. (מסתבר שזה לא רק עניין של מדרש פסוקים אלא מובא פה, באופן נדיר, הטעם העקרוני בגלוי. באמצעות משל).

טַעֲמָן דְּבֵית שַׁמַּאי דְּאִינוּן אָמְרֵי (טעמם של בית שמאי לדבריהם ש)הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָאָרֶץ:

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִסֵּא, מִשֶּׁעֲשָׂאוֹ עָשָׂה אַפִּיפִירוֹן (=הדום) שֶׁלּוֹ. כָּךְ (ישעיה סו, א): "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי".

טַעֲמָן דְּבֵית הִלֵּל דְּאָמְרֵי (טעמם של בית שמאי לדבריהם ש)הָאָרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין (ארמון), מִשֶּׁבָּנָה הַתַּחְתּוֹנִים בָּנָה הָעֶלְיוֹנִים. כָּךְ כְּתִיב (בראשית ב, ד): בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

לגישת בית שמאי היקום הוא כסא ה'. ועיקרו בשמים. לגישת בית הלל, היקום הוא ארמון. יסודותיו בארץ. כסא המלך הוא מיסודו מיועד למלך לבדו לשבת עליו. ארמון המלך מיועד לממלכה. שם מתנהלים ענייניה. אכן, הקומה השניה של הארמון היא הקומה האינטימית בבחינת "הביאני המלך חדריו", אבל אין שום משמעות לאינטימיות של בית המלך ללא קומת הארמון הראשונה בה מתנהלת הממלכה.

זהו ההבדל היסודי בין תפיסת בית שמאי לבית הלל. לגישת שמאי הבריאה היא בשביל אלוהים. קיום הארץ הוא בכלל משני. לגישת בית הלל היקום כולו מיוסד על בריאת הארץ. המציאות הזו שכולנו חיים ומכירים אותה.

חכמים תומכים באופן גורף למדי בבית הלל, ולכל היותר מנסים להקטין את הפער:

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא וַאֲנָא אֲמָרִית טַעְמָא (ואני טוען שהארץ נבראה תחילה מפסוק נוסף): "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם".

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִמָּקוֹם שֶׁהַמִּקְרָא מְסַיֵּעַ לְבֵית שַׁמַּאי מִשָּׁם בֵּית הִלֵּל מְסַלְקִין אוֹתוֹ… שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"… (ומיד בהמשך כתוב) דִּכְתִיב (בראשית א, ב): "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (מסקנה: בעת בריאת השמים והארץ הארץ כבר היתה תוהו ובוהו ומכאן) וְהָאָרֶץ כְּבָר נִבְרֵאת.

רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר: (וכאן תבוא עמדה מפשרת בין המחנות): לַבְּרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה. "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

עמדת בית שמאי, שהשמים מספיקים, שדרך ארץ לא קדמה לתורה, שהתורה היא הכל והיא עומדת שלמה ללא שכלולה של הארץ נדחית. אבל אז מגיעה העמדה המסוכנת מכל. העמדה של התנא שלכבודו נחגוג מחר את ל"ג בעומר, העמדה של התנא שעיניו שרפו את העולם. העמדה של התנא שהשאיר לנו את תורת הסוד אבל לא הכיר את סוד החיים והיה מראשי האחראים למפלה הנוראה של מרד בר כוכבא שריסקה את היישוב היהודי בארץ ישראל. התנא שאפשר לראות בו מראשי האחראים למחדל המכונה אלפיים שנות גלות. רבי שמעון בר יוחאי. הבעיה של רבי שמעון בר יוחאי היא שהוא בכלל לא מרגיש במתח בין שמים וארץ. התנא הזה אפילו לא נכנס לשיח החכמים. הוא לא מסוגל להשתלב בדיון. הוא עומד תמה:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: תָּמֵהַּ אֲנִי אֵיךְ נֶחְלְקוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם עַל בְּרִיַּת (בריאת) שָׁמַיִם וָאָרֶץ?!

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָא כְּאִלְפָס וְכִסּוּי (כסיר ומכסה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב )זהו שכתוב): (ישעיה מח, יג): "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם".

 

לא היינו רוצים לחיות בעולם שאין בו את תורת הסוד. שאין בו אמת ודבקות בוערים ושורפים. אבל את העולם הזה ראוי ללמוד ביחידות ו/או אחרי גיל 40. את העולם הזה, ראוי לא להכניס אפילו לדיון. אפשר אולי להסתפק בהילולה…

השבוע הזה, בין חדשות תגי מחיר כאלה ואחרים, בין מאבקי מאסף על הדרת נשים, קיבלנו גם מופעי תמיכה בהשפלת לסבית בפומבי ופסק הלכה לפיו אסור להשכיר לנו דירות (בינתיים הרב חזר בו, לפי הפרסומים… אולי לא מספיק מחינו כשהיה אסור להשכיר לערבים. פשוט לא היינו קומוניסטים… אז הנה זה הגיע…) – השבוע הזה אנחנו מקבלות תזכורת לעובדה המאיימת: התורה נמצאת בסכנת הסיפא שבתוכה. עלינו לשמור על התורה באמצעות דרך ארץ. "והלכה כבית הלל".

שבת של שלום ושלווה

זיוה