ורד קלנר נפגשת עם משתתפי פורום גייז דתיים בוואלה. הם חושפים בפניה את סיפורם האישי, ואת דרכם לשלב בין כל הזהויות. הפורום ההוא אינו קיים עוד, אך היה לו תפקיד משמעותי בגיבוש הזהות ההומולסבית הדתית בכלל, וביצירת בת-קול בפרט.

פורום "הומואים דתיים" באתר האינטרנט "וואלה!" מהווה עיר מקלט למי שמבקשים דרך לסדוק את חומת ההכחשה וההשתקה    

מאת: ורד קלנר | 20/06/03

כשח"כ גילה פינקלשטיין החליטה להתנפל על צמד הזמרות הלסביות "טאטו", היא עשתה את מה שרבים מבוחרי המפד"ל ציפו ממנה לעשות. היא סימנה את האחר ונכנסה בו. לשיטתה, הופעה של צמד לסביות היא "הידרדרות מוסרית" שמוטב לחסוך מבני הנוער, ולכן יש להגביל את גיל הכניסה להופעתן.

אבל פינקלשטיין לא לקחה בחשבון שבין מצביעיה יש אנשים שחושבים ומרגישים אחרת. אנשים שנמאס להם לחיות בפיצול מתמיד בין נטייתם המינית ובין השקפת עולמם הציונית­דתית. הם אולי לא כוח אלקטורלי עתיר משקל, אבל זה לא אומר שהם ימשיכו לשבת בשקט עוד זמן רב.

"לכבוד ח"כ גילה פינקלשטיין, יום ירושלים שמח לך!", כתב לה שלום, מצביע מפד"ל בן 27 וסטודנט בבר­אילן. "חשוב מאוד שתדעי כמה דברים. הומואים ולסביות מהווים לפי המחקרים שבעה עד עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה ­כולל האוכלוסייה הדתית­לאומית. אני אחד מהם. שנים רבות נאבקתי בנטייה, הדחקתי אותה וניסיתי להשתנות על ידי טיפולים שונים. זה הביא אותי להידרדרות נפשית נוראית, על סף התמוטטות. עד שהבנתי שאני כזה כעובדה ושהשם לא רוצה שאמשיך לשנוא ולהרוס את עצמי". את המכתב הוא חתם: "בכבוד רב ובתקווה גדולה, שלום, יהודי דתי­לאומי גאה באמונה והומוסקסואל בטבע ש (עדיין) מצביע מפד"ל".

המכתב, שפורסם בפורום "הומואים דתיים" באתר הקהילות של "וואלה!" באינטרנט, הוא רק צעד פומבי ראשון מבית מדרשה של קהילת ההומואים והלסביות הדתיים. קהילה שהולכת ומתרקמת בימים אלו, תופסת נפח, וגם מעיזה לבקש שינוי. בחורים ובחורות שיודעים שאף רב לא ינדב חותמת הכשר לנטייתם המינית, אבל בכל זאת מבקשים לעשות צעד ראשון וזהיר לקראת העלאת הנושא על שולחן השבת של הציונות הדתית.

תחילה הם מבקשים להבהיר לפינקלשטיין ולחבריה שהומואים ולסביות זה לא אומר רק חילונים ואנטי דתיים, ולא רק בתל­אביב. הומואים, הם אומרים, זה אני ואתה. בחורינו הטובים. בוגרות אולפנה. בוגרי ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר. מישיבת הכותל ועד גוש עציון. עם הציציות בחוץ, העט בכיס והברכון המנוילן בארנק. חברי הפורום גם מתכננים להסתייע בסרט התיעודי "לפניך ברעדה", על הומואים ולסביות אורתודוקסים אמריקנים, שיוקרן בקרוב בערוץ 2. הם מקווים שהסרט יעזור להם לעורר מודעות, ולא יבוטל בזלזול כדוגמה נוספת לשגעונות של יהדות ארצות הברית.

הצעד הבא בתוכניתם קצת יותר מסובך. כבר בחודשים הקרובים מתכוונים חברי פורום "הומואים דתיים" לבחור שלושה­ארבעה נציגים שיפנו לשורה הראשונה של רבני הציונות הדתית ויציגו בפניהם את הנושא. בכוונתם לחשוף את הרבנים למחקרים שקובעים שהומוסקסואליות אינה ניתנת לשינוי, ולצייד אותם במספר רב של סיפורים אישיים כואבים, שמעידים יותר מכל על המלכוד שבו חיים היום הומואים ולסביות דתיים.

אני רוצה להיעלם

סיפורו של גלעד התפרסם לאחרונה בפורום. כמו יתר חברי הפורום המשתתפים בכתבה זו, גם הוא מופיע בשם בדוי, מטעמים מובנים. "אני חובש כיפה סרוגה, בוגר ומדריך בבני עקיבא ולא הייתי אמור להיות במקום שבו אני נמצא היום", כותב גלעד. "אני מודע להיותי הומו מכיתה ט', אם כי מעולם לא היה לי ניסיון שעבר על איסור דאורייתא. קיוויתי שזה יעבור ­ מין שיגעון של גיל ההתבגרות. אבל בהמשך הלחץ גבר. רוב חברי כבר היו נשואים וגם השאלות מההורים הציקו.
יצאתי המון ובסופו של דבר החלטתי שאם לאהוב אני לא יכול, לפחות אנסה למצוא מישהי שתיתן לי מרווח מחיה. היום, בדיעבד, אני יודע שלפני ואחרי החתונה זה לא אותו דבר.

"אני זוכר כל שנייה מהחתונה. כל מסמר שסגר על ארון החירות שלי. ליל הכלולות היה אסון. בבוקר מצאתי לי פינה שקטה ובכיתי. כמו ילד קטן, ישבתי ובכיתי. כל פעם שאני עם אשתי אני מדמיין לעצמי דברים אחרים. השבועיים הכי מאושרים שלי בחודש זה כשהיא מקבלת. את הבן שלנו עשינו בקושי רב, אבל הוא הדבר הכי יקר לי בעולם. חשבתי שאולי הוא יגמול אותי, אבל עד שהוא נולד הייתי יכול ברגעים שהייתי לבד למצוא פורקן באינטרנט. היום כשהוא בבית זה בלתי אפשרי.

"מאז החתונה הפכתי להיות איש מריר, כמעט שלא מחייך, עצבני בעבודה, ובאופן מפתיע ­ כמעט מכור לסקס. יש ימים שבהם אין לי כבר כוח. אני חושב על לארוז מזוודה ולהיעלם. ואם הייתי רווק בלי ילד הייתי עושה את זה. בקיצור, חיי אינם חיים, הייאוש מתגבר, והאמת, אני לא רואה שום דרך החוצה".

בשבועות האחרונים החליטו חברי הפורום לפנות ל"סופשבוע" ולספר את סיפורם. הם לא רוצים לפרום את הקשר עם הציונות הדתית. הם לא רוצים להתקוטט עם רבנים. הם מבקשים רק קצת אמפתיה והבנה. "אנחנו לא מאמינים שרבנים ייתנו לגיטימציה להומוסקסואליות", אומר מיכה, "אבל אנחנו רוצים לגיטימציה כבני אדם. הקושי הכי גדול שלנו הוא שלא מדברים על זה. כמו שפעם לא דיברו בציונות הדתית על אלימות כלפי נשים, סמים והטרדות מיניות. המחשבה שבישיבת ההסדר שלי יש בחור ישיבה טוב, ירא שמים אמיתי, שלא יודע מה לעשות עם ההומואיות שלו, מאוד מטרידה אותי. אני רוצה לפנות לרב שלי ולשאול אותו: אני רשע? מה תעשה איתי ועם רבים כמוני? תן לי לדבר על זה, תכיר בזה שאני בן אדם".

זיו: "אני מאחל לכל הומו או לסבית דתיים שיקראו את הכתבה, שיידעו שהם לא לבד, ושהקב"ה אוהב אותם, והוא נמצא איתם בתוך המצוקה, בתוך הסבל, בתוך הכאב. שלא יחשבו לרגע שהקב"ה עזב אותם".

פתאום נשמתי לרווחה

מיכה, בן 34, הוא שייסד את הפורום. הוא גדל בהתנחלות בורגנית באזור ירושלים, בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר יוקרתיות. הוא חי בירושלים ועוסק בחינוך:  "ידעתי שאני נמשך לבנים כבר מגיל 12. כשהחברים שלי הלכו אחרי הבנות, אני
רציתי להסתכל על בנים. זה מה שמגרה אותי, וזהו. אבל עשיתי כל מאמץ שלא ישימו לב. לא היה טעם לדבר על זה או לקרוא לזה בשם. ידעתי בקצה מחשבתי שיש כזה דבר הומואים בתל­אביב, אבל בטח לא בהתנחלות, ובטח לא בישיבה.
"עשיתי הפרדה. אמרתי לעצמי: אני בסדר. אני נמשך מינית לגברים אבל נמשך נפשית לנשים. הכרתי את הקודים של החברה שלי ורציתי לחיות לפיהם. ידעתי שאין משהו אחר חוץ מלהתחתן. אז אמרתי לעצמי: טוב, אני לא אמשך לאשתי, אבל אני אוהב אותה ונעשה ילדים בסבבה.

"אבל אז, בשנה ד' בישיבת הסדר, שזה גיל 22, מתחילות להופיע ההצעות להכיר בחורות. גם אני נכנסתי לעולם הדייטים, ולכאורה התוכנית שלי היתה אמורה לעבוד. אבל משום מה לא הצלחתי, אפילו פיזית. היו לי ייסורים מלהרים טלפון לבחורה. נתקעתי. פתאום הקטע של חיי נישואים החל לאיים עלי. אני בטבעי בן אדם נורא רומנטי. רציתי אהבה כמובסרטים, עם טירות קסומות בפריז. אבל אני פשוט לא מסוגל. הגעתי למסקנה שיש לי פגם: אני אטום רגשית.
"יצאתי עם חמש בנות. גם זה בדייטים מקרטעים, פגישה אחת או שתיים. כולם נתנו לי עצות: אתה צריך להשקיע, להיות רומנטי. אף אחד לא העלה בדעתו שיש כאן משהו אחר. תמיד אנשים מעדיפים לחשוב שאני בררן, ילדותי או סגור. הכל ­ רק לא הומו.

"ואז נכנס האינטרנט לחיי, בערך לפני שש שנים. הייתי אז בישיבה, נכנסתי לאחד הפורומים ושלחתי הודעה: 'יש פה הומואים דתיים?'. פתאום, להפתעתי, החלו להגיע תשובות. אחת אפילו מהישיבה שלי. מישהו שישב בחדר לא רחוק ממני עם אותה בעיה.

"באיזשהו שלב עברתי לירושלים והחלטתי לבדוק מה קורה. רק כשהתחלתי לצאת עם בנים הבנתי על מה חברים שלי דיברו. התאהבתי במישהו באמת. בפעם הראשונה. ולתדהמתי הבנתי שאין לי פגם. אני יכול להתאהב. העובדה שזה היה כישלון גמור לא שינתה כלום.

"בנקודה הזו החלטתי שצריך לדבר. הצ'טים באינטרנט הם לא הדרך, ובפורומים הכלליים של ההומואים זה לא מעניין אף אחד. באוקטובר 2002 פניתי ל'וואלה!' וביקשתי לפתוח פורום להומואים דתיים. בהתחלה נכנסו לפורום מעטים, אבל עם הזמן זה התגבר והיום זה רץ. לפי ההערכה הכי קמצנית, חמישה אחוזים מהאוכלוסייה הם הומואים. אם כך, יש בערך 40 אלף הומואים ולסביות דתיים. זה ציבור גדול.

"המפגש עם האנשים בפורום שינה את כל הדעות שלי. בהתחלה הייתי עדיין בטוח שיום אחד אתחתן, ואולי אצליח לא לבגוד באשתי. כולנו היינו בטוחים שנוכל להשתנות. זו היתה תקוותנו, וזה גם מה שאמרו לנו. יש אתר אינטרנט, מיסודו של הרב שלמה אבינר, שנקרא 'עצת הנפש' שנועד לטפל במגוון בעיות, וביניהן גם הומוסקסואליות. הוא מציע תוכנית של 12 שלבים שיהפכו כל הומו לסטרייט. כשהפורום נפתח, אנשי 'עצת הנפש' עטו עלינו. הם אמרו שלא צריך פורום, כי הרי אין הומואים דתיים. הם קראו לנו להשתנות.

"גם אני חשבתי שאוכל להשתנות. פניתי לפסיכולוג דתי שאמר לי: 'אם אתה שונא את עצמך אז אולי אפשר לעשות משהו, אבל אם אתה נורמלי, אז אין כזה דבר להשתנות'. מנהל הפורומים של גאווה ב'וואלה' IOL­בו, ירון מואטי, שהוא דתי לשעבר, בוגר הגוש, ראה מה 'עצת הנפש' עושים בפורום, והביא לנו פסיכולוג שחשף אותנו למחקרים שמעידים על כך שזה לא ניתן לשינוי.

"זה הפיל עלי הר. הרי הכי נוח להגיד: אני לא ממש כזה. אני לא הומו מתל­אביב. יש פחד אדיר להודות שזו נכות חברתית בלתי הפיכה. החלטתי שאין יותר מקום ל'עצת הנפש' בפורום שלנו. פתחנו פורום להומואים דתיים. מי שלא רוצה להיות
הומו, שלא יהיה פה. אמרתי זאת בצורה הכי פשוטה: אתם רוצים לדבר על זה, תקימו פורום תמיכה לאלו שרוצים להשתנות.

"הבעיה היא שהדרך של הציבור הדתי להתמודד איתנו היא להגיד 'אתם לא קיימים'. אבל מה הם ממליצים לי לעשות? פסיכולוג אחד אמר לי: 'או שתתחתן עם לסבית או עם סטרייטית מסכנה'. רבנים חושבים שזה לא נורא. הרי נשים לא צריכות את זה כמו גברים. העיקר הוא החזות החיצונית. שנלך לבית כנסת וכולם יראו את אשתי, ונחיה לנו בשלווה ביישוב שלנו בשומרון.

"כשקלטתי שעבורי חתונה זה כלא, זה היה כמו נפילה של אסימון ענק. הבנתי שאני הולך להרוס לעצמי את החיים כי ככה צריך, אז השתחררתי מזה. פתאום הבנתי שיכולים להיות לי חיים גם בלי 'עוד יישמע בהרי יהודה'. זה ויתור ענק, אבל גם מאוד משחרר. בפעם הראשונה נשמתי לרווחה.

"מעבר לזה צריך למצוא פתרון לשאלה אם אי פעם תוכל להיות קהילה שיחיה בה גם זוג גברים דתיים, שיבואו לתפילה, ילמדו דף יומי והכל בסדר. אף אחד לא צריך להתעניין מה הם עושים בבית. אני לא רוצה שייכנסו למיטה שלי, למרות שגם לזה יש פתרון הלכתי שהציע הרב סטיב גרינברג: יחסים בלי מין אנאלי, שהוא איסור מדאורייתא.

"אני יודע שרבנים לא ייצאו באמירה פומבית, אבל בציבור הדתי הדברים עולים מהשטח. כמו הפמיניזם האורתודוקסי שהחל במדרשות והיום פורח. ברגע שקהילה הומו­לסבית דתית תתחיל לפעול, אנחנו נהיה שם, עם או בלי צעקות ברקע. זה יתחיל מהאמריקנים הירושלמים, יעבור למימ"דניקים המתקדמים, ובסוף זה יגיע לפתח­תקוה ולקרני­שומרון".

הקב"ה אוהב אותי

זיו, 27, עולה ותיק מרוסיה, חוזר בתשובה, לומד מקצוע טיפולי באוניברסיטת בר­אילן: "כשהתחלתי לשמור מצוות, עוד בתיכון, זה לא היה במודעות שלי. עד סוף הצבא לא הבנתי שהפנטזיות שלי קשורות לנטייה מינית. ראיתי זאת כהרהורי חטא, לא
יותר. כל כך פחדתי וסלדתי מזה, שכשהתגנבה המחשבה שזה זה, כל נורות האזהרה החלו לזעוק: לא, זה לא יכול להיות. כשחברים אמרו: 'איזו חתיכה', אני חשבתי: טוב, אני ביישן. "לקראת סוף הצבא דפדפתי בעיתון וראיתי מודעות שהתחברו לי לפנטזיות ולתחושות. ואז החלה תקופה קשה שנמשכה עד השנה האחרונה. התחלתי להיאבק בזה. היה לי מאוד חשוב לעקור את זה. אז הייתי מפנטז, מאונן, מתחרט, נגעל מעצמי, וכן הלאה. מערבולת ידועה. הבנתי שאני עושה משהו לא בסדר, אבל
שזה יעבור. ראיתי מודעות בעיתונים, ומדי פעם התקשרתי ודיברתי, אבל לא יותר מזה. כמה פעמים ניסיתי ללכת ולהיפגש, אבל זה דחה אותי. חשבתי שאם אתנסה זה יעזוב אותי. אבל זה היה סתם מגעיל ולא אינטימי וגרם לי להרגיש רע. אז הייתי אומר 'די', ואחרי כמה חודשים חוזר.

"זה שביום אני תלמיד מצטיין ובלילות אני לפעמים מסתובב וזה, זה דורש איזשהוניתוק רגשי. לשמור על איזשהו קו, שלא ישימו לב, שלא יידעו שאני כזה. ואז התחברתי לאינטרנט, וזה הפך לקטליזטור מאוד חזק. די מהר התחלתי לחפש את הדברים האלה. גיליתי את הצ'טים, ובגלל שאני לומד מקצוע טיפולי, הבנתי שאני מתמכר לזה. כמו כלום. כל רגע פנוי אני ניגש לצ'ט, לא ישן, לא מרוכז. כל היום אני עסוק בפנטזיות, חרטה ושוב צ'טים. ניסיתי להתנתק מהאינטרנט, ושוב חזרתי.

"בתחילת שנת הלימודים הזו הרגשתי שאני מתפרק. היה לי קורס בהנחיית קבוצות שהתנהל כקבוצה טיפולית לכל דבר. היתה לי בטן מלאה, אבל ידעתי שאני לא אעז לפתוח את זה עם אנשים שלומדים איתי. אבל בסוף המפגש הראשון הרגשתי שמשהו אצלי קורס, שהעמסתי על עצמי יותר מדי, והחלטתי להגיד לקבוצה שאני מרגיש מרוחק ואאוטסיידר. במפגש הבא פתחנו עם זה. האנשים אמרו שהם אוהבים אותי ושאני אדם מקסים, וזה הביא אותי לנקודת שבירה. פתאום התחלתי לבכות. פשוט הצפה של שנים יצאה החוצה.

"הם לא הבינו מה קורה, אבל מאוד תמכו. לא הסברתי מה הסיבה לבכי, אבל מאז ההתמכרות חזרה לשליטה. ידעתי שההתמכרות לצ'טים היא ביטוי למשהו אחר, והחלטתי שזהו, אני מקבל את זה כחלק ממני. איןלי יותר כוח לשנוא את עצמי. די.

"זאת היתה תחושת צמיחה נפשית אדירה. משהו בהבעת הפנים שלי השתנה. אני מדבר אחרת. נעשיתי בן אדם אחר. גם מבחינה דתית הרגשתי שהתפילה שלי יותר מרוכזת, לימוד התורה שלי הרבה יותר שמח. בתקופה הזו גם גיליתי את הפורום. שמחתי מאוד לראות אנשים רציניים, בני"שים (בני ישיבות), בעלי תשובה ומסורתיים, שמצד אחד כולם במצוקה, ומצד שני מאוד תומכים זה בזה".

לאן אתה רוצה להתקדם?

"אני קורא לזה 'מצעד הענווה'. למדתי שלא תמיד אני זה שקובע. הגעתי לתובנה שהחזרה בתשובה והמודעות שלי לנטייה הן שני חלקים של אותו תהליך. ההתחברות לזיו האמיתי, שהוא אדם דתי באמת וגם הומו באמת. אני אצטרך לנהל את חיי עם שני החלקים האלו. את החלק השני מאוד לא רציתי, אבל הוא חלק ממני, ואם הייתי ממשיך להילחם בו, זה היה הורס אותי. אז אני צריך לחיות איתו עד כמה שאפשר בשלום. אני שומר מצוות ואמשיך לעבוד את השם, וברור לי שככל שאהיה יותר שלם עם עצמי, כך אעבוד את השם יותר טוב.

"אחד הדברים העמוקים בחסידות זה שאתה אמור לעבוד את הקב"ה בדרך המיוחדת שלך, לכן אין טעם שתשווה עצמך לאחרים. אני יודע שהקב"ה אוהב אותי בתוך המצב שאני נמצא בו. הוא אוהב את כל מכלול האישיות שלי, ואני אמור לעבוד אותו עם הכוחות שיש לי. ההומוסקסואליות היא חלק ממה שהוא נתן לי. היא כלי שבעזרתו אוכל לעבוד אותו".

למה להתעקש להישאר בתוך האורתודוקסיה, שבהגדרתה מוציאה אותך מחוץ למחנה?

"כי אני נטוע עמוק בתוכה. אני קם בבוקר ומתפלל עם סידור רינת ישראל, לומד בבר­אילן, קורא 'מקור ראשון', נוסע לשבתות בהתנחלויות. ההתנכרות של החברה לנושא נובעת לדעתי בעיקר מחוסר ידע. לא מרוע. ברגע שהם יראו מולם הומו או לסבית שנראים כמוהם, ועוד אחד ועוד אחת, חומת הבוז והסלידה תתפורר. כי אלו לא אנשים רחוקים. זה האח שלך. החברה הטובה שלך. אני מאמין שזה הולך להיות הנושא הבא על סדר היום של הציונות הדתית".

מה דעתך על הקהילה ההומו­לסבית החילונית?

"כמו שבחברה הדתית יש קונפורמיזם מסוים, כך גם בקהילה ההומו­לסבית. הם חיים בתל­אביב, יש להם כלב, מצביעים מרצ, נגד חרדים, נגד התנחלויות. הדבר היחיד שההומו הממוצע יודע על הדתי זה שצריך לסקול אותו באבנים. בארצות הברית אפשר להיות הומו קתולי או רפובליקני. אני מקווה שזה יקרה גם בארץ.  אני מקווה שכמו שההומואים הדתיים ישפיעו על החברה הדתית, הם ישפיעו גם על הקהילה ההומו­לסבית החילונית. יהפכו אותה ליותר הטרוגנית. זה כבר בא לידי ביטוי במצעד הגאווה הירושלמי, שהוא בעל אסתטיקה שונה, שיותר נוחה לי".

בטח יש הומואים שחושבים שתפישת העולם שלך ושל חבריך מחזירה את המאבק שלהם למאה ה­19.

"בסרט 'סאלח שבתי' יש קטע שבו העובדת הסוציאלית אומרת לסאלח: 'עזוב אותך מהמנהגים האלו, אנחנו במאה ה­20'. וסאלח עונה לה: 'את אולי במאה ה­20, אנחנו במעברה'. רוצה לומר, שכל אדם נמצא במקום שהוא נמצא. אם אדם מנסה להאיץ במישהו לצאת מהארון, זה חוסר רגישות בוטה. סוג של דה הומניזציה, שמשתמשת באדם כדי לקדם מטרה פוליטית".

למצעד הגאווה תלך?

"לא יודע. אולי אהיה בקהל".

תגידו אמא ואמא

גלי, בת 25, בוגרת בני עקיבא ואולפנה, שירתה בשירות לאומי ולמדה באוניברסיטת בר­אילן. היא חיה בתל­אביב עם בת זוג: "עשיתי את כל המסלול המתבקש של בת בציונות הדתית לפני שהבנתי מה קורה איתי. הרגשתי שאני נמשכת למין הלא נכון, אבל זה נראה לי נורמלי. הייתי בטוחה שכל הבנות נורא אוהבות את החברות שלהן או מאוהבות במורות. רק כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה מבינים את עוצמת ההדחקה. אותה הדחקה שהיום ההורים שלי משתמשים בה.

"לצומת הגעתי אחרי כמעט שנתיים עם חבר, כשכולם חיכו שנעבור כבר לשלב הבא. פתאום מצאתי את עצמי נכנסת לפורום 'נשים בלבד' של IOL וברגע שהגעתי לשם מצאתי בית, ואחר כך גם מצאתי שם את בת הזוג שלי. אחרי שהכרתי אותה נפרדתי מהחבר שלי, שמאוד אהבתי אותו, אבל מפה ועד להתחתן איתו הדרך היתה ארוכה.  בהתחלה חשבתי שזה לגמרי אסור, אבל אחרי שחקרתי גיליתי שבנוגע לנשים האיסור לא מאוד ברור. אז התחלתי לשלוח שאלות לרבנים באתרי אינטרנט. מהם הבנתי שאין פתרון. או שאחיה בשקר ואאמלל את מי שחי איתי או שאשאר לבד.

"בת הזוג שלי חילונית, וזו קצת בעיה. היא נורא רוצה שנתחתן, אבל לי ברור שחתונה זהטקס דתי. כרגע היהדות היא די מכשול עבור כל מי שסובב אותי. אמנם סיפרתי למשפחה שלי, שלא העיפה אותי מהבית, אבל הם מסרבים לפגוש את החברה שלי. מבחינתם זה לא סוף פסוק. הם מחכים שאעשה צעד אחורה".

יש לדעתך הבדל בין ההתנסות של הומו דתי ובין ההתנסות שלך?

"כן. הומואים חיים עם דיסוננס קשה בגלל האיסור המפורש מדאורייתא. אני יכולה למצוא פרצות. להם הרבה יותר קשה לקבל את עצמם, רבים סובלים משנאה עצמית. מה לעשות, אבל לראות אותי ואת חברה שלי הולכות יד ביד ברחוב זה לא מקים קול צעקה".

איזה תפקיד יש לפורום בחייך?

"לפני שהגעתי לפורום כל החברים שלי היו הומואים ולסביות חילונים. הפורום הפגיש אותי עם אנשים כמוני. זה נתן לי תקווה שאולי כן יש אפשרות להשתייך לקהילה דתית. היום אני במצב שאני רוצה להשתייך לקהילה דתית, אבל לא אני ולא חברה שלי מסוגלות להיות בארון, גם אם זה ארון שהקהילה תבנה לנו, שיגידו לנו, 'בסדר, אבל לא לפני הילדים, לא בפרהסיה'. אני רוצה לחיות בקהילה שתקבל אותי כמו שאני, ושילדי, אם ירצה השם, יחיו שם בלי לפחד לומר 'אמא ואמא'".

הרגשת נוח בקהילה ההומו­לסבית החילונית?

"אני חושבתשמצעד הגאווה התל­אביבי, בניגוד לירושלמי, הוא איכסה. לא לעניין. יש צניעות בסיסית שחשובה לאדם דתי. כמו שהוא לא ילך לקרנבל בברזיל, ככה אני לא מוצאת שם את מקומי. את רוב טקסי ההומוסקסואליות החילונית אני עושה כדי לרצות את בת הזוג שלי. יש לנו דגל גאווה קטן בבית לדוגמה. אולי כשהאגודה תהיה פחות אנטי דתית יהיה לי יותר נוח".

איך בת הזוג שלך מסתדרת עם אורח חייך הדתי?

"לשתינו ברור שהילדים שלנו יחונכו כדתיים לכל דבר עד שיתבגרו ויחליטו בעצמם מה הם רוצים להיות. יש לנו בית כשר ושומר שבת. היא מאוד הלכה לקראתי. היא מאוד תומכת וגאה בי שבאתי להתראיין לכתבה. הייתי רוצה שתקום קהילה הומו­לסבית דתית, עם בית כנסת, שזה אבן היסוד של כל קהילה. היום כל אחד מאיתנו מפוזר בבית כנסת שלו, על פני כל הארץ. לי ברור שאני אעתיק את מקום מגורי כדי לחיות ליד קהילה כזאת, כי אני צריכה בית כנסת ובית ספר דתי שהילדים שלי לא יהיו מוקצים בו.

"אבל המטרה האולטימטיבית היא שלא נזדקק לכזו קהילה, כי כל הקהילות הדתיות יקבלו אותנו לתוכן. אם ההורים שלי יזמינו אותי ואת בת זוגי, יכניסו אותנו פנימה לקהילה ויגידו לחבריהם: 'תכירו, זו הבת שלנו, זו חברתה ואלו הילדים', אז נהיה באמת חלק מהקהילה. בהתחלה זה יהיה מכורח ויעורר כעסים.

אבל אחרי 10­20 שנה זה יסתדר. זה צריך לבוא מתוך המשפחה, ובשביל זה צריך גושפנקה רבנית.

"העניין עם הרבנים הוא שכשהם רוצים למצוא פתרון, הם מוצאים אותו. הם פתרו את בעיית הפרוסבול וההלוואה בריבית, למרות ששמיטה זה מדאורייתא. כי כשבעלי המאה והדעה רוצים, הם יכולים. אני יודעת שאסור לנו לתקוף רבנים,זה לא מה שיעזור. הם רק יגידו: 'ההומואים האלו שהתראיינו הם לא באמת דתיים'. אבל במצב הנתון הם מרחיקים אותי מהדת. הם עושים כל מה שאפשר כדי להפריע לי לחיות כדתייה לסבית".

העמיד אותי בניסיון

דניאל, בן 20, הסדרניק. בוגר ישיבה תיכונית: "עד לא מזמן הייתי מבולבל. ידעתי שגברים עושים לי את זה, אבל חשבתי שזה מקרה. ואז נכנסתי לאינטרנט לחפש פורום על מחשבים, ראיתי פורום 'הומואים דתיים' והתחלתי לקרוא. ציפיתי למצוא דתיים לייט, חפיפניקים, אבל ראיתי שם דיונים תאולוגיים והלכתיים. ברגע הראשון זה היה נורא מסעיר. במשך שבוע וחצי לא נחה דעתי. אחר כך זה היה מאוד מרגיע. אני יודע מה אני ושיש עוד אנשים כמוני".

סיפרת למישהו?

"לא, ואני גם לא מתכנן, כי לא ייצא מזה שום דבר טוב".

תצטרך לחיות בסוד?

"זה לא מאמץ מי יודע מה להסתיר את זה. אני לא חושב לאמץ אורח חיים עם עוד גבר. אני מתלבט בין נישואים לרווקות. אבל משהו פסול הלכתית אני לא מתכוון לעשות".

ומה עם האהבה שאתה זכאי לה?

"לאהוב בחורה אני יכול. מה שיחסר זו המשיכה המינית".

כבר בגיל 20 אתה מוותר?

"מה לעשות, צריך להתפשר. גם אם הייתי חי עם גבר הייתי מוותר על משהו".

איך אתה מסביר לעצמך את עובדת היותך הומו?

"הקב"ה לא שם אף אחד בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו".

העובדה שאתה הומו זה ניסיון?

"כן".

מה זה אומר, "לעמוד בו"?

"לא ליפול".

ולמה שמישהי תתחתן איתך?

"אני אצא עם מישהי ולא אגלה לה על הפגישה הראשונה. אבל אחרי תשעה חודשים, כשהיא כבר תתאהב בי, בפגישה לפני האירוסים, אני אגיד לה ונראה מה היא תחליט לעשות".

זה אכזרי, לא?

"לכל אחד יש נכויות שהוא לא מספר עליהן על ההתחלה".

דברים שסיפרתי לאשתי

ניב, 32, בוגר הישיבה התיכונית נחלים, גרוש ואב לשניים. חי בתל­אביב: "בגיל 27, אחרי שהייתי נשוי שלוש שנים, הרגשתי שמשהו לא בסדר, וזה הכניס אותי למצב של חיפוש. בנעורי לא היו לי שום נסיונות. אשתי היתה הראשונה שהגעתי איתה לאינטימיות, אז הנחתי שזה מה שיש. אבל אחרי שנה של חיפוש הגעתי למאמר על הומוסקסואליות באינטרנט, ואמרתי לעצמי שאולי זה הכיוון. החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי.

"עם הזמן התמונה התחברה לי, והבנתי שאני נמשך לבנים. הפסיכולוג עזר לי להבין שהנושא היה מודחק אצלי כל השנים. לקח לי כמה ימים לעכל את זה, ואז החלטתי לבדוק את עצמי. נפגשתי עם מישהו שיצרתי איתו קשר דרך האינטרנט, ומיד הרגשתי סוג חיבור שהיה שונה לגמרי ממה שחוויתי עם אשתי. אחרי שהתנסיתי בהיבט הפיזי סיפרתי לאשתי.

"בהתחלה היה לה קשה להאמין, כי בכל זאת יש לנו שני ילדים. אבל אמרתי לה שהטיפול הסתיים, ושזה הכיוון. לשנינו היה ברור שזה מוביל לגירושים. תוך חודשיים התגרשנו, מהר וטוב, עזבתי את ההתנחלות ועברתי לתל­אביב, כי רציתי לחיות במקום שלא מכירים אותי. כשהתגרשתי גם סיפרתי להורים את הסיבה. לא רציתי שיחשבו שזה בגלל אשתי. סיפרתי להם פעם אחת, לפני שלוש שנים, ומאז זה אף פעם לא עלה. אבל כנראה שהם הפנימו כי הם לא מציעים לי שידוכים.

"מתוך השנתיים וחצי שאני פנוי, הייתי במערכות יחסים במשך שנתיים. כל הסצנה של ההומואים החילונים, המועדונים והסטוצים, לא מדברת אלי, למרות שאני מאוד מעריך את הקהילה ההומו­לסבית החילונית. זה מאוד טיפוסי לדתיים להתנשא ולראות בעצמם אנשים ערכיים ואידאולוגים, ולטעון שאצל החילונים יש רק פריצות וחומרנות. כמובן שיש גם כאלה, אבל הקהילה עצמה לא אנטי דתית. נפגשתי עם עשרות אנשים, ואף אחד לא אמר לי: 'בגלל שאתה דתי אני לא מעוניין'. להפך, ראיתי נכונות ללכת לקראתי.

"התהליך אצלי מעולם לא לווה בפקפוק בנושא האמונה. אני מכיר רבים שכשהם מבינים שהם הומואים, הם גם זורקים את הכיפה. אצלי קרה בדיוק להפך. לפני שהבנתי מה קורה איתי היה לי מרמור מסוים, גם כלפי הקב"ה. עכשיו כשאני יודע איפה אני, אני הרבה יותר מאושר, וזה מתבטא גם במישור הרוחני.

"לפורום הגעתי מיומו הראשון, כשאנשי 'עצת הנפש' ניסו להשתלט עליו. העצה שלהם, 'תמצא אישה ואז הכל יסתדר', לא מקובלת עלי, ולדעתי היא גורמת נזק רב. היחס להומוסקסואליות בחברה הדתית מערבב הרבה אמונות תפלות, לחצים
חברתיים ורק מעט מאוד הלכה. ב'עצת הנפש' אוהבים להציג תמונה שחורה, כאילו מחכים לנו חיי בדידות, בלי ילדים ועם הרבה מחלות.

"לכן התחלתי לכתוב בפורום. אמרתי לאנשי 'עצת הנפש': אם יש לכם שיטה מוכחת להפוך הומואים לסטרייטים, תפנו אותה לכולם, לא רק לדתיים. תעשו אירוע המוני, ותהפכו את כולם לסטרייטים. אבל אם זה לא המקרה, ואתם מודים שאין לכם פתרון לכולם, בואו תמצאו פתרון להומו או לסבית דתיים שאינם יכולים להשתנות והם רוצים להישאר בתוך הקהילה הדתית. אבל לזה הם לא מוכנים להיכנס.

"לי הפורום נתן תקווה שיש אפשרות לייסד תת קהילה הומו­לסבית שתאפשר להומואים להשתלב בקהילה הדתית. זה יכול להיות על ידי העלמת עין. לי לא חשוב לבוא לבית כנסת עם בן הזוג שלי, בידיים שלובות, ולקבל את ברכת הרב. אבל כן חשוב לי להישאר בתוך קהילה. עבורי זהו צורך קיומי. אני בא, מכירים אותי, אני עובר לפני התיבה, לפעמים גם מעביר שיעורים. אני יודע שאם איחשף היום, הם יזרקו אותי".

יש מי שמבקש למצוא אישה שתתאהב בו ותסכים להתחתן איתו. מה דעתך?

"אני חושב שזה נורא ואיום, גם עבור נשואים שמגלים את עצמם פתאום. יש אחד כזה בפורום, שבחר לא לפרק את הנישואים. אני מכבד את בחירתו, אבל אמרתי לו שלדעתי זה לא משהו שאפשר למשוך לאורך זמן. יש גברים שאומרים: 'מה רע
לה? אני לא מרביץ לה, והיא מקבלת את שלה'. אלה אנשים שחווים מגע מיני תוך כדי משיכה, אבל הנשים שלהם אמורות להסתפק בפחות? לדעתי אסור לשקר לאישה, ואני לא מכיר מישהי שתסכים לחיות כך".

התאהבתי ואמרתי לו

דן, 27, גר בצפון הארץ. הוא בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר. לפני שנה הוריד את הכיפה:  "בגיל הנעורים חייתי בפיצול. מצד אחד היה לי חבר טוב שהייתי מאוהב בו קשות. מצד שני היה לי חבר שהיו לי איתו יחסים מיניים. אף פעם לא הרגשתי
שלאלוהים יש בעיה עם זה. הרגשתי שהקונפליקט הוא ביני ובין החברה. הוא הפך לקשה בגיל 20, כשהתחלתי לחלום על משפחה וילדים, בית בהתנחלות וזאטוטים עם כיפות גרוזיניות. התחלתי לצאת עם בנות בקצב מטורף. הייתי נורא נאיבי. הייתי בטוח שאמצא מישהי שתתאהב בי ואני אוהב אותה מבחינה רגשית. אבל זה לא קרה.

"ואז התחילו התחנונים לאלוהים. האמנתי שזה בידיים שלו. הלכתי לרבנים, חיפשתי דרך לעשות את זה כמו שצריך, למרות הנטייה המינית. הייתי מוביל בחברה שלי. נחשבתי דוס. זה היה מאוד מובן מאליו שאלך עם הזרם, וגם רציתי. כמו שידעתי שאני הולך לישיבת הסדר, היה לי ברור שאני גם צריך למצוא אישה".

ומה שמעת מהרבנים?

"לשמחתי רוב הרבנים שפניתי אליהם היו מאוד פתוחים. הרב של ישיבת ההסדר שלי לא שפט ולא ביקר אותי. הוא רק נאנח. רב אחר, פרגמטי יותר, ניסה לעזור לי למצוא לסביות דתיות שאוכללהתחבר אליהן. הוא גם אמר שאם מה שיעזור לי להקים משפחה זה למצוא בחורה חילונית, אז זה בסדר. אבל לא היתה שום בחורה שעשתה לי את זה.

"אני זוכר קטע מדהים. אחרי שהשתחררתי החבר הטוב שלי, שהייתי מאוהב בו, יצא לרגילה וקבענו שניפגש. הקשר בינינו היה אפלטוני, פחדתי לחלל אותו עם מחשבות מיניות. נסענו לתל­אביב ונוצרה סיטואציה שהוא ביקש שאעשה לו מסז', כי הוא היה תפוס לגמרי מאיזה מסע. תוך כדי הרגשתי את המכה הכי גדולה של החיים שלי. הרגשתי איך הגוף שנמצא מתחתי הוא הדבר המדהים עלי אדמות, וזו היתה תחושה מסחררת. מצד שני הייתי בשוק. חשבתי שאני הורס הכל.

"למחרת הוא שאל אותי אם אני הומו, וסיפרתי לו. אחר כך ישבתי בשירותים של תחנת הרכבת ובכיתי. הייתי בטוח שהרסתי את הקשר עם החבר הכי טוב שלי".

איך הוא הגיב?

"כמו רוב החברים הטובים שלי, הוא היה סימפטי וקשוב. כמה חודשים מאוחר יותר סיפרתי לו שהוא היה מושא אהבתי, והוא היה מספיק ליברלי כדי להודות שזה מחמיא לו. מה שמדהים זה שיש לי קבוצה של שישה חברים מהתיכון, הם כולם בוגרי 'מרכז הרב' או 'בית­אל' עם זקנים וציציות בחוץ, כולם החברים הכי טובים שלי וכולם יודעים.

"אבל לפני שלוש שנים הרגשתי איך כל חברי מהעבר הולכים לכיוון אחר ממני. אני עוד רודף אחרי עצמי והם כבר התחתנו. זה ממש פאתטי לשבת בשולחן של אבא ואמא שבת אחרי שבת. בשלב הזה הבנתי עד כמה הדת היא משהו קהילתי. אנשים באים לבית הכנסת לא כדי להתפלל, אלא בשביל לפגוש חברים ולאכול קוגל בקידוש. לכן ברור לי שיש קשר בין זה שאני הומו ובין הורדת הכיפה.

"גם היום אני מרגיש קרוב לדתיים. יש לי בלב מקום מאוד מתגעגע ומתרפק. זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בפורום. אני חושב שהוא מעין תחליף עבור אנשים שבאים מחוויה של קהילה וזה מאוד חסר להם. הפורום הוא הקהילה החדשה. יכול להיות שאם הייתי פוגש את הפורום הזה לפני עשר שנים, הייתי היום עם כיפה. עכשיו זה מאוחר מדי".

למה לא לפנות לקהילה הקונסרבטיבית לדוגמה?

"כי כל האנשים בפורום נבטו ממקום מסוים, וזה הבית שלנו. משם באנו. זו המשפחה. אתה רוצה להישאר באותה חממה מגינה. החברים בפורום מבינים שאם הם יסטו מהכביש, הם ייאלצו לוותר על החממה. והם לא רוצים. גם אני מתגעגע. אבל הפורום הזה מציב עובדה: אנחנו פה, ואנחנו דתיים. תפתחו ספרים, תפתחו רמב"ם, זה לא יעזור לכם. אנחנו פה עם הכיפה, ואנחנו גרים עם החבר שלנו".

כבר מתעסקים בזה

רבני הציונות הדתית, גם הידועים בפתיחותם, מתקשים לבלוע את הצפרדע החדשה. הרב יובל שרלו, שחברי הפורום תולים בו תקוות רבות, נחשף לנושא במסגרת אתר האינטרנט "מורשת", שבו הוא עונה על שאלות הציבור.
"יש ויכוח מדעי אם זה ניתן לשינוי", אומר שרלו, "ולי אין כלים מדעיים להכריע בו, אבל מה שברור זה שחלק ניכר מההומוסקסואלים הדתיים נמצאים במצוקה איומה. עוצמות המצוקה שנפרשו בפני קורעות לב. עבורם זה לא מבחירה, ורבים
היו עושים הכל כדי להיפטר מזה, והם לא מצליחים. וזה בעל משמעות גדולה.

"עכשיו אני לא מכיר אף רב עם כתפיים רחבות או צרות שייתן לגיטימציה להומוסקסואליות או לסביות. אין שום לגיטימציה. אבל התופעה קיימת, וצריך לשאול איך אנחנו מגיבים. מה עושים כששתי נשים שמגדלות ילד מבקשות לעשות לו בר מצווה? היה אצלי בחור שאמר לי, 'נכון, אני חוטא בזה, אבל יש לך בקהילה חוטאים אחרים'.

אדם שהואשם בגניבה, הרי לא תעיף אותו מהקהילה. אז מהו היחס בדיעבד? מה עושים עם התופעה?

"הומוסקסואליות היא לא רק עבירה על פי התורה, אלא עבירה חמורה שמעוררת התנגדות. אבל למרות ההתנגדות היחס למי שנמצא במצוקה עובר שינוי. הרב אבינר, לדוגמה, הקים קבוצות תמיכה. אני יודע שבפורום יש משתתפים ששונאים את 'עצת הנפש', אבל זה שהמקום קיים מראה שכבר מתעסקים בזה. שיש יחסים".

אז מה עושים?

"זה בחיתולים. כרגע העמדה הרבנית המקובלת לוחצת על הומוסקסואלים להיפטר מזה. לפי 'עצת הנפש' זה אפשרי, גם אם רק באופן התנהגותי. אף על פי כן, יש ניצנים של דו שיח על פתרונות בדיעבד".

גם הרב שלמה ריסקין, שעומד בראש מוסדות "אור תורה", נחשב קשוב ומתון, אולי בגלל מוצאו האמריקני. "אני בוודאי חושב שרבנים צריכים לתת דעת לתופעה", פותח ריסקין, "אבל מוכרחים להבחין בין המעשה ובין העושה. אנחנו לא יכולים לתת לגיטימציה להומוסקסואליות כמעשה, ובוודאי לא כאלטרנטיבה מקובלת לנישואים כפי שאנו מבינים אותם.

"באותו הזמן ההלכה אומרת, 'אנוס רחמנא פטריה', זאת אומרת, מי שעושה מתוך אונס, אז הקב"ה פוטר אותו. אני לא חושב שהתפקיד שלנו כרבנים זה לשפוט אנשים. אנחנו יכולים להגיד שמעשיהם אינם לגיטימיים. בנוגע לאנשים, אנחנו צריכים לתת להם להרגיש שהם חלק בלתי נפרד מהעולם האורתודוקסי. זה בלתי אפשרי עבורם לשמור את כל מצוות התורה, אבל עם מה שהם יכולים, צריך לקבל אותם בזרועות פתוחות".