השבוע צד את עיני העצלה סיפור שהלהיט רוחות רבות (לא, אוף איתכם. לא גדעון סער. הוא לא לוהט, נו): זוג הומואים שביקש את עזרת הציבור, בעיקר ציבור ידוענים – בגיוס כספים שיעזרו להם לממש את זכותם להיות הורים ביולוגיים באמצעות פונדקאות.
הרשת געשה: "מגיע להם/ לא מגיע להם/ עירית לינור לא תיתן שקל/ נינט דווקא כן/ אני לא נגד הומואים – אני נגד סחר באיברים/ פונדקאות היא

ניצול/ פונדקאות היא אלטרואיזם/ צאו לנו מהרחם/ הומופוביה/ תאמצו וזהו" – ועוד ועוד ועוד.
כדרכן של סערות תקשורתיות המטלטלות את הקורא, בין ריבוי הדעות המנומקות והמוצדקות, כך גם אני היטלטלתי שוב ושוב בין מחשבות על עצמי למחשבות עליי.

לפני כך וכך שנים, כשהבכורה שלנו היתה בת שנתיים בערך, ישבנו בסלון להקרנה חגיגית של סרט החתונה שלנו בפני כמה חברות חדשות. היו אלו הימים הראשונים של תנועת 'בת קול'.

מטבע הדברים סרט וידאו המתעד חתונה לסבית היה מצרך נדיר ונחשק בקרב המגדר. והמגזר.

ברגע אחד, איפשהו בין תיעוד השוויצים שלי בטבעת לכל מי שהיה מוכן להסתכל – בואכה שלב הריקודים שנמשכו עוד ועוד – פניתי לזוגתי שתחייה ושאלתי אותה בשיא הרצינות: "תגידי, מה עשינו עם א' (להלן – "הילדה") באותו ערב, מי שמר עליה?"

עברו כמה שניות ארוכות ומביכות עד שנזכרנו שאף אחד לא שמר עליה. א' עוד לא נולדה אז. קלישאת ה"היו חיים לפני הילדים?!" קמה עליי במלוא הדרה. ולא שאני לא זוכרת את החיים של לפני. איך אפשר לשכוח: צימרים, מסיבות, קוק, איביזה, חילופי זוגות, שיט ביאכטה, ווגאס, הימורים, סופ"ש אצל יו הפנר וזה.

אני אפילו זוכרת היטב רגע אחד כשהייתי בהריון. התעוררתי בלילה ופתאום הכתה בי המחשבה שאוטוטו זה לא רק אשתי ואני, אלא עוד איזו עוללצ'יקית שתהיה שם תמיד. וזה היה מאוד מאוד משונה ובלתי מתקבל על הדעת.

מאז שעמדתי על דעתי – ורק אלוהים יודעת למה – רציתי ילדים. האישה תמיד מספרת בגאווה איך בתחילת דרכנו הרומנטית, על אף היותי סאקרית מוחלטת שלה, מאוהבת בה עד מעל ראשי הקטן, שאלתי אותה אם תרצה ילדים, ואם לא – יש לחתוך את זה כאן ועכשיו.

ובאמת כשנכנסתי להיריון לא היתה מאושרת ממני. חלום שהתגשם. לא האמנתי שזה קורה לי כל כך מהר. רק הרחתי את המזרק ופוף – אני בהיריון. תענוג. הייתי בעננים. למעט הבחילות בראשית הדרך (שעליהן שווה להקיא פוסט נפרד) היה לי באמת על הכיפאק. הרגשתי מצוין ונראיתי סבבה – "איזה הריון יפה!", "את ממש חוט עם קשר (מה?!)" – שמעתי הכול והייתי ראויה. הייתי מחוברת לגוף שלי, לעובר שלי, מודגשת בפרופיל באופן חינני, חרדתית באופן פוטוגני, מדקלמת קדימה ואחורה את תיאוריית הרצף ונשבעת לאהוב ולהיניק גם אם אמות בדרך.

ומפה לשם – יצאה תינוקת. יפהפייה ושמנמנה ומתוקה, ונורא נורא בכיינית. מכל החיבור הרגשי וההתעופפות על עצמי ותיאוריית הרצף ובטן חיננית ונשיות מתפרצת – נשארה לי חבילה צרחנית, נחושה להתיש, ולא היה לי מושג מי היא ומה היא רוצה.

נהרות מילים נשפכו על הקושי שחוות נשים אחרי לידה, ואני לגמרי נפלתי שם – בין כל אותן המצפות להתאהבות מטורפת וחיבור אלוהי לעולל ומקבלות בפועל ציצים דואבים רגשות אשמה וחוסר שינה.

אמה-מה?
לאט ובזהירות נחתה עלי הידיעה המהממת שעבורי ה"ממבט ראשון" הזה הוא חתיכת בולשיט. לאט לאט אני מתחילה להכיר אותה, לא כי היא היתה ברחם המכיל שלי, לא כי הזנתי אותה תשעה חודשים, לא כי בחבל הטבור יש כוחות אנרגטיים וחיבור קוסמי או השד יודע מה.

אלא כי עוד שעה ועוד שעה ואני כבר מזהה את המצמוץ המסוים הזה של העיניים שאומר שהספיק לה לינוק לעכשיו. כי עוד יום ועוד יום והעווית הזאת של הבטן מרגישה מוכרת בידיים והנה תיכף אצטרך להחליף לה טיטול. עוד לילה ועוד לילה ואני מצליחה לשחזר איזו תנוחה ספציפית שלה בידיים שלי שתעזור לה להירדם מהר. לא קסם, היכרות.

וכשהיום ממרום עשר וחצי שנותיה הילדה הזו מדברת, צוחקת, בוכה – אני רואה בה את אותה תינוקת שלאט לאט למדנו להכיר. זו היא. אי אפשר לטעות.

הדמיון הפיזי, חלב האם, תשעת החודשים – כל אלה כבודם במקומם מונח. אבל בשבילי – לא זו ההורות.
מה שהפך אותי לאימא, אותנו לאימהות – הוא היומיום הסיזיפי, הנפלא לפעמים, הנורא בפעמים אחרות, המתיש, המצחיק, המטריף, המעייף הזה, שאני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו.

במדינתנו ה"אתה יכול להיות הכול ואפילו לסבית – אם יש לך ילדים, התקבלת!" – הורות היא תו תקן לנורמליות.
אך "הזכות לילד ביולוגי" המעבירה אנשים על דעתם (ולפעמים גם על איזו מחשבה מוסרית או שתיים, יש להודות), שבערה בעצמותיי עד שנהייתי לאימא, שכה מובנת לי ללא שמץ התנשאות זלזול או אטימות – נראית לי היום קצת אובר רייטד.
כי באמת, הדבר הנורא והנפלא הזה – ילדים – נקשרים אליהם בעבותות מבהילות גם ללא די.אנ.איי תואם. תשאלו את אשתי.

ובאמת שנורא כיף איתכם והכול, אבל הקטן בדיוק התעורר ומבקש מים. אז שלא תגידו שלא אמרתי – תעשו לעצמכם טובה ותחשבו עוד פעם.

שלכם,
אמא נירה.

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet