יום שני, 7:30 בבוקר, ירושלים עדיין לא חזרה לשגרה. אין לימודים, אין כמעט תחבורה ציבורית, מקומות העבודה יתפקדו, לפחות באופן חלקי – ואולי לא. אתמול, הגעתי לת"א. נכנסתי לעיר מוצפת שמש, שאפשר לנוע בה בחופשיות מנקודה לנקודה (תלוי פקקים כמובן…), ושאין בה השבתת לימודים, בעיות חריגות בתחבורה הציבורית וכו'. והתברר לי, שאני מתגעגעת לזה.

עברתי מת"א לי-ם פחות או יותר במקביל לתהליך היציאה שלי מהארון, כי הייתי צריכה להתרחק מההורים, וכי אני באמת אוהבת את העיר. נשארתי, ואפילו התעקשתי למצוא עבודה בעיר, כי מצאתי בה את מקומי, מכל הבחינות (ומי שיודעת, עברתי 3 עבודות, כולן בי-ם, כדי להישאר בעיר). ואני מסבירה לכל מי שמוכן לשמוע כמה אני אוהבת את העיר, ולמה אני לא עוזבת אותה וחוזרת לת"א.

אבל, אז קורה דבר חריג כמו סופת השלג, ואחרי 12 השעות הראשונות,כבר רציתי לברוח מהעיר. לא הייתי מאלה שסבלו מבעיות תשתית, היה לי מספיק אוכל בבית, ותודה לאל, חברות טובות שקיבלו אותי בשמחה לארוחות השבת. כל זה אכן שיפר את ההרגשה, אבל לא פתר את תחושת הקלסטרופוביה, שנבעה גם מהעובדה שהייתי בבית כל הזמן, וכל הפעילויות מחוץ לבית (עבודה, התנדבות, שיעור פילטיס וכו') בוטלו.

ביום ששי, בו תכננתי לנסוע להוריי, לבלות את השבת עם המשפחה, עקבתי כל היום אחרי הדיווחים הנוגעים לכביש 1 וכביש 443, והתאכזבתי לגלות שלמעשה אני כלואה בעיר. היה לי קשה לקבל את הדין, אבל הבנתי שאין לי הרבה ברירות, אלא אם אני רוצה לבלות את השבת באחד הכבישים בניסיון לצאת מהעיר. בסופו של דבר, עברתי שבת נחמדה, ומיד אחריה חזרתי לעקוב אחר המתרחש בחוץ, ובהזדמנות הראשונה שיכולתי ביום א בבוקר– יצאתי מהעיר, ונסעתי לת"א. הדבר הראשון שעשיתי בת"א היה לשכור אופניים. רכיבה של 5 דקות בלבד, אבל לפחות יכולתי לרכב. מתברר שזה אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם, ומפנטזת שזה יוכל לקרות בהמשך השבוע גם בי-ם. ההיגיון אומר לי שזה לא יקרה, אבל, טרם איבדתי תקווה.

ברור לי שזה זמני, ועד סוף השבוע כבר נשכח מכל הבלגן, ואני אחזור לשגרה ומצב הרוח שלי ישתפר. אבל, הסיטואציה הלא טבעית הזו, עוררה בי תהיות לגביי היכולת שלי לחיות בעיר הקשה הזאת, לבד. לא לנצח יהיה לאן לברוח בת"א. ולא לנצח אני אוכל ליפול על אנשים בסביבה במצבים כאלה.

אני יודעת שגם זו תחושה שתחלוף, תוך זמן קצר, אבל, אירועים כאלה (כמו התאונה שעברתי בספטמבר) מיד מעוררים אצלי את החשש שאם אני לא אמצא מישהי, אני אשאר לגמרי לבד בעולם. (כן, היגיון זה לא הצד החזק כשאני במצב רוח רע…). אבל, אני יודעת שזה לא נכון. גם ללא זוגיות – אני לגמרי לא לבד בעולם. בין בני ובנות המשפחה שלי, והחברות האמיתיות שלי, אני באמת לא לבד. כשרע לי – תמיד יש אוזן קשבת וחיבוק שמחכה לי, כשטוב לי ואני חוגגת, תמיד אמצא פרגון, ורצון להשתתף בשמחתי. אבל, אין לי את המישהי המיוחדת שלי, שקמה בבוקר וחושבת קודם כל עליי.

אז בימים אלה, שאני תקועה בבית, יצא לי לחשוב הרבה על זוגיות, ועל המקום שלה בחיי. אני רוצה זוגיות, אבל לא זוגיות שנובעת רק מהפחד להיות לבד. אני רוצה זוגיות שתבוא מתוך צורך ורצון משותף שלי ושל הפרטנרית הפוטנציאלית, מתוך מקום של כוח, להיות שותפות לחיים. ברור לי, שבשלב זה, בחרתי לחיות, כפי שאני רוצה, בין אם אני אמצא זוגיות – ובין אם לא. אני לא חיה בשלב ביניים, עד למציאת הזוגיות, אלא חיה את החיים שלי, משתדלת כמובן, שבמלואם. האם זה יקשה על מציאת זוגיות? אין לי ספק. אבל, אני מאמינה שכשהאחת תגיע, אני אדע, ואמצא את הדרך להכניס אותה לחיים שלי, והיא תכניס אותי לחייה. אולי אני חיה בפנטזיה, אבל אל תנפצו לי אותה בבקשה. אני עדיין רוצה להאמין, שגם לי נסים יכולים לקרות. בעיקר, תאחלו לי בהצלחה.

בינתיים, ביומיום, אני אחזור לי-ם בעוד כמה שעות, כי מחר אני חייבת להגיע לעבודה. אני אתבאס מהשלג שעדיין לא נמס, מהקור הנוראי, מהבלגן הבלתי נגמר בעיר, אבל אשמח מאוד להגיע לבית שלי. ותוך 48 שעות בערך אשכח מהכל, ואבלע בשגרה.

ירושלים אולי לא מחכה לי, אבל אני מרגישה שמצאתי בה בית, ששווה לי להיאבק עליו. זה עוד יהיה מאבק לא קצר ולא קל, אבל כנראה שאני תמיד ארגיש שאני חיה בין שתי ערים.

המסקנות? לא טוב להיות יותר מדי זמן בבית, זה מוביל לדיכאון ולמחשבות לא הגיוניות. אבל המסקנה העיקרית והחשובה באמת היא, שתמיד טוב שיהיה מקום לברוח אליו, רחוק מהשלג. או במלים אחרות: "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום".