לפני חודשיים בערך קבלתי מייל ממישהי שאינני מכירה ששאלה אם אסכים להשתתף בפאנל בנושא טיפולי המרה. לא היו לי אשליות, אף אחד לא מקיים פאנל כזה בשביל להגיד שטיפולי המרה הם מיותרים, אינם מועילים ובמקרים רבים אפילו מזיקים. פאנלים כאלו, במקרה הטוב, מתקיימים בשביל להגיד "כן, אבל". אז ברור שהסכמתי, אפילו לא טרחתי לברר מה זה בדיוק הכנס ירושלים הזה שבמסגרתו יתקיים הדיון, רק ביקשתי שיעדכנו אותי מי המשתתפים האחרים.
עברו שבועיים שלושה ובמייל שלי התקבלה ההזמנה הרשמית לארוע – אז מסתבר ש'כנס ירושלים' שבמסגרתו יתקיים הפאנל הוא אירוע פוליטי, ימני, חרד"לי שמאורגן על ידי ערוץ7 ועיתון 'בשבע'. הרכב המשתתפים בפאנל הספציפי הזה נראה כאילו אף אחד אפילו לא טרח לנסות ולאזן אפילו למראית עין וגם הכותרת של המושב היתה מחרידה בכל סטנדרט – "האם טיפולי המרה הם פתרון רצוי לבעלי נטיות חד מיניות?". נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי שהם לפחות כבר לא קוראים לזה 'נטיות הפוכות' והלכתי להוריד את האבק מהשכפ"צ.

יממה לאחר מכן החלו להופיע פרסומים של הכנס בתקשורת ואתם החל מחול שדים סביב המושב – פוליטיקאים ביטלו את השתתפותם בכנס בגללו, אייטמים נרעשים בתקשורת המיינסטרים, פניות ישירות ועקיפות למארגני הכנס. בתמורה קבלנו את התלונות המקוריות על הטרור ההומו-לסבי שמנסה להשתיק כל דיון שלא מוצא חן בעיניו וגורם לפוליטיקאים פחדנים לבטל את השתתפותם בכנס. החלטתי לשמור על פרופיל נמוך, אם המושב מתקיים אני אהיה שם – מישהו צריך להביע גם את העמדה שלנו, להט"ב דתיים מחוץ לארון שמתנגדים לטיפולים כאלו מכל וכל ומציבים אלטרנטיבה של חיים דתיים מחוץ לארון. אנשים אחרים וגופים אחרים ניהלו תקשורת כזו או אחרת מול מארגני הכנס ובסופו של דבר הפאנל היה מאוזן (אם מקבלים את השפה שטוענת שמדובר בשתי 'דעות' שהלגיטימיות שלהן זהה) והכותרת שלו שונתה ל'דרכי התמודדות עם נטיה חד מינית בחברה הדתית'.

האמת היא שהשתתפתי בעבר לפחות בשני פאנלים כאלו בהם פגשתי חלק מהמשתתפים ואני כבר יודעת שאירועים כאלו נידונו להידרדר לוויכוח על עובדות, לטענה שהמחקר מוטה לטובת אג'נדות פרו-להט"ב, לאנקדוטות משעשעות ולדיונים פסאודו הלכתיים. כשמולי מתייצבים רב ופסיכולוג היה לי ברור שלא כדאי לי לתת לדיון לגלוש למקומות האלו. החלטתי לבחור באסטרטגיות שתמיד עובדות. לזכור מי הקהל ולדבר אליו בשפה שהוא מבין, לדגמן כנות. להנכיח את המקומות שבהם אנחנו שווים, את העובדה שגדלתי בציונות הדתית ובבני-עקיבא שהיינו ואנחנו עדיין בשר מבשרה של הציונות הדתית, להזכיר שאני אורתודוכסית ושאני מחוייבת להלכה. ללבוש חצאית אם לא תהיה ברירה.

אז שרייתי את אשתי, שריינו בייביסיטר (סבא וסבתא), שריינתי חצאית, קראתי מאמרים ועדויות וחזרתי לקרוא את הספר של הרב סטיב גרינברג. ולבשתי חצאית. אורית אמרה שאני נראית מצחיק אבל לא היה לי אכפת, התחמשתי גם בצמיד ובסיכות גאווה, כמה סטיקרים שנשארו לי מהמצעד האחרון, סידרתי גבות ושאפתי אויר. הרים צלול כיין. ועלינו לירושלים. בכניסה למלון כבר התארגנה הפגנה נגד, בפנים הגיעו לתמוך חברים מ'חברותא' ומהבית הפתוח. הסתבר גם שהבית הפתוח הצליחו ברגע האחרון להכניס עוד משתתפת, פרופ' (לפסיכולוגיה) נורית ירמיה – המדענית הראשית של משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל (זה תואר מצחיק אבל נראה לי שהיא אישה נהדרת).

מאחר שהמושב במלואו עלה לרשת אתן יכולות להתרשם בעצמכן מהאירוע. אני יצאתי ממנו בהרגשה טובה, הדבר היחיד שלא התכוננתי אליו זה קריאות ביניים מהצד שלנו. אני לגמרי מבינה את החבר'ה שלא יכלו לשבת בשקט אבל זה לא ממש עזר – הודות לבחירה האמנותית של המארגנים להחשיך את האולם ולהאיר את הבמה, הצעקות בקעו מן החושך, נטולות פנים ושם. בדיוק ההיפך מהמסר שניסיתי להעביר.