***לעילוי נשמתה של שירה בנקי***

הקהילה שלי צריכה נחמה. המדינה שלי צריכה נחמה. ישעיהו מציע בעיניי את הנחמה והתקווה האולטימטיביים (ישעיהו י"א א'-ט'):

"ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה': רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה'. ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו.
וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן. ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חר פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה.
לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."

חזון אחרית הימים שלי. החזון האהוב עלי מכולם. חזון שהרשע מוכרע בו ללא כל אלימות, בדיבורים בלבד. החזון בו אף אחד אינו פוגע ברעהו. אפילו האריה אוכל תבן ובלבד שלא יפגע בשום זולת. החזון בו אין שום צורך בממסד כוחני. אפילו נער קטן יכול לנהוג בעדר מלא טורפים, כי איסור הפגיעה בזולת הוא כל כך מופנם ומוחלט שאין כל חשש. החזון של ישעיהו. החזון הליברלי הרדיקלי. ה"חיה ותן לחיות" האולטימטיבי. החזון שחבריי דורשים את הגשמתו כעת ומכים בשבט פיהם ולעיתים לא רק בפיהם כל מי שלא שותף מלא לחזוננו חסר הגבולות וההיררכיות. כל מי שלא שותף לחזון בו האריה והבקר מתנהגים אותו דבר.
את הפסוק האחרון של החזון הזה יוצא לי לעיתים לצטט ביני לבין עצמי. בשעות שקשות לי. כשאני נתקלת ברוע מצמית. כשאני נתקלת באמונה או בכפירה שמאיימות על תקוותיי או על הצורך שלי בקדושה. אני מוצאת את עצמי מנחמת את עצמי בהבטחה "לא ירעו ולא ישחיתו… כי מלאה הארץ דעה את ה'"

אבל האמת לאמיתה היא שאיני רוצה לחיות את החזון הזה. משום שהאידיאה של החזון הזה בסופו של דבר היא מחיקה של האנושיות. האנושי הופך להיות בלתי מובחן כמו האלוהי. כמו מים בים.

חבריי, כולנו יודעים שיש קשר בין האיסור על נישואין חד מיניים לבין האמונה שזה לא כדרך הטבע ובין ה"לא טבעי" לבין ה"מתועב" ובין התיעוב לבין רצח. אכן פשעים אינם נעשים בחלל ריק. אבל קשר אינו זהות!
ברור לי שבאיזשהו שלב צריך לעצור את שרשרת הקשר. לעשות לה סייג לפני שהיא מגיעה לרצח. אבל חלילה לא בתחילתה. חברה שבה כולם מסכימים על הכל, ואפילו ה"הכל" הוא הטוב ביותר והצודק ביותר היא חברה שבסופו של דבר מוחקת את האנושיות. הדמוקרטיה, הפלורליזם, הצמיחה האנושית, התרבות, זקוקים לגיוון. הגיוון בהכרח מכיל דברים מקוממים ורעים. אבל ללא גיוון יש עריצות שהיא תמיד מוחקת את האנושיות. שהיא מסוכנת יותר מכל. הליברליזם הקיצוני היודע לקשר בין כל הדברים ואוחז בידיו את ההבחנה המוחלטת בין טוב לרע, הבחנה שהנביא ישעיהו וגם אני שותפים לה בכל לבנו מצטרף לאינספור אידיאולוגיות (שאגב ישעיהו היה שותף גם לחלק מהן) לאורך ההיסטוריה שהחזיקו בידן את ההבחנה המוחלטת בין טוב לרע. אנו יודעות כמה הרס ורוע הן זרעו. היריקות בעצרת זכרון, שלא לדבר על דברים חמורים יותר, מלמדים כאלף עדים, שהליברליזם אינו מוגן מאותו הרס על אף כוונותיו הטובות מאוד.

הגיע הזמן לעדכן את וולטר: איני מסכים עם דבריך, אני חושב שהם מובילים לעוול ולאלימות, אבל אלחם על זכותך לבטאם.

זוהי דרישה קשה מאוד מקהילה מופלית כואבת מדממת וזועמת.
איני יודעת אם ישנה קהילה שסבלה מאפליה שהצליחה להתמודד עם דרישה כזו.
אבל זו הדרישה היחידה שנאמנה לדגל שלנו. דגל שיש בו את כל צבעי הקשת. ולא רק צבע אחד המכסה על כל השאר כמים לים.