לפני 10 שנים צעדתי במצעד הגאווה הראשון שלי. זה קרה בדיוק כשהחלטתי שנמאס לי מלסביוֹת ולסביוּת ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני והחלטתי ללכת עם חברה למצעד. מצעד הגאווה בתל-אביב הוא אירוע מהמם, תופס אותך דרך כל החושים ומותח אותם על לקצה. המצעד הזה מתקיים תמיד בתחילת חודש יוני כשכבר 100 מעלות בתל-אביב עם 200 אחוזי לחות, משתתפים בו עשרות אלפי אנשים וכמיליארד דציבלים בוקעים מעשרות מערכות הגברה בלתי מסונכרנות. אה, ובחורים ערומות ובחורות ערומים, כלומר, כמעט ערומים. כלומר, כמעט לא ערומים וכולם רוקדים לצלילי מוסיקה מהגהינום. כלומר, טראנס מועדונים מחריד.

אלוקים אדירים, הייתי רחוקה כבר שנות אור מתלמידת האולפנה שהייתי פעם, או לפחות חשבתי שאני כבר לא הנערה ההיא. אבל חייבים להודות ש- 18 השנים שבהן חייתי בפתח-תקוה ועוד 16 שנים בירוחם לא היוו הכנה אופטימלית לחוויה הזו. שכן זו היתה חוויה מהממת, כלומר, נותרתי מוכת היממון.

בשנים שחלפו מאז הגעתי לכל המצעדים, למעט שנים שבהן נולדו לי ילדים. ובכן, לא התרגלתי. אי אפשר להתרגל למזג האוויר, לכמות האנשים, לדוחק לרעש ולמצוקת הטקסטיל. במהלך השנים 'בת-קול' כארגון התחילה לצעוד כארגון במצעדי הגאווה – קודם בירושלים ואחר כך גם בתל-אביב. צעדנו כי אנחנו חושבות שזה חשוב לנו כפרטים וכארגון, שהניראות שלנו שם משמעותית לנו, לקהילה הגאה וגם לקהילה הדתית. צעדנו למרות הביקורת מבחוץ ומבפנים ולמרות שהסכמנו עם חלק מהביקורת הזו. צעדנו למרות ההיממון.

ואז הגיע הראשון באוגוסט 2009 והביא אתו טלטלה עזה שהרעישה את הקהילה הגאה כולה, גם את מי שמעולם לא ביקר בבר-נוער ולא הכיר אף אחד מהנרצחים או הפצועים. כל אחד הוליך את היגון למקום אחר, אנחנו בחרנו להתאחד ולהקים את הקהילה הדתית הגאה וביוני 2010 רצינו לצעוד ביחד. לצעוד כקהילה דתית גאה זה לא דומה לצעידה של יחידים ואפילו לא לצעידה של 'בת-קול' כארגון, היינו חייבות להשמיע קול שהוא מעבר להנפת שלטים ובלונים, להביא את הקול שלנו למצעד הזה בכל המובנים האפשריים. רצינו שלצד המשאיות של המועדונים והמוסיקה שלהם יסע רכב שלנו עם הרמקולים שלנו שישמיע את המוסיקה שלנו, שלצד המפזזים הכמעט לא ערומים נתייזע גם אנחנו בחולצות של בת-קול, חברותא וקהילה דתית גאה ונרקוד. רצינו להכניס מוסיקה חסידית/דתית לתוך המצעד. ועשינו את זה.

הרמקולים ומערכת ההגברה נתרמו לנו על ידי ידיד אמת ואייל נסע להביא אותם מהדרום הרחוק, ברכה ויעל תרמו את הניסן-פשע, זכותה תגן עלינו, ובשמונה לפנות בוקר בשמש התל-אביבית הקופחת רתמנו, סידרנו וקשטנו ואחר כך רקדנו ורקדנו ורקדנו. היה מרגש ומעייף ובעיקר מקסים, במצעד הזה היו כמאה אלף איש וכמעט כולם עברו על פנינו כשהעמדנו את האוטו בארלוזורוב פינת הירקון והמשכנו לרקוד (ולחלק נרות שבת) עד לאן שהלב לוקח. בכל השנים שחלפו מאז שחזרנו את החוויה, בכל פעם קצת אחרת אבל תמיד שלנו ועצום ומרגש.

גם השנה זה יקרה וזה יהיה שלנו ועצום ומרגש, אולי אפילו מרגש יותר משנים קודמות כי השנה אנחנו זקוקים לעזרתכם. רכב, הגברה, שלטים, דגלים, סטיקרים, פלאיירים ובלונים – הכל עולה כסף (ומצטרף לכמה אלפי שקלים) ואנחנו זקוקים לעזרה במימון. אם נא מצאנו חן בעיניכם, תרמו לנו כמה שידכם משגת ובכל מקרה, בואו לרקוד איתנו – תהיה מוסיקה חסידית, ריקודים חסידיים, בלונים, שימחה, קהילה דתית גאה והמון המון גאווה.

מצ"ב לו"ז לאירועי המצעד ביום שישי הבעל"ט. שימו לב שבערב שבת, מיד עם תום המצעד תתקיים קבלת שבת ותפילת ערבית במרכז הגאה.

הזמנה למצעד 2014

עד לאן שהלב לוקח: הכנות למצעד הגאווה, תל-אביב 2010 (צילום, אייל ליברמן)

עד לאן שהלב לוקח: הכנות למצעד הגאווה, תל-אביב 2010 (צילום, אייל ליברמן)