הבלוג של טליה

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש אינטימי שהוקדש לנושא מצעד הגאווה הירושלמי, שיתקיים ביום חמישי, 1.8. המשתתפות, חלקן ותיקות יותר, חלקן ותיקות פחות וחלקן חדשות דיברו על ההתלבטויות שלהן בהקשר למצעד. המשתתפות העלו שאלות שקשורות בהשפעה שיש למצעד על הסביבה שלהן, תהיות על האם מצעד זו בכלל הדרך הנכונה לפעול כדי לקבל הכרה ולגיטימציה – בעיקר בחברה הדתית, דיברנו על העיר ירושלים ומשמעותה בהקשר של המצעד ושיתפנו האחת את השניה בקשר בין המקום בו אנחנו נמצאות, מבחינת התהליך הפנימי שלנו, וההשתתפות במצעד.

אני אדגיש, לפני שאני ממשיכה, שכל האמור בפוסט זה, הוא על דעתי האישית בלבד, ואם דבריי פוגעים במישהי, התנצלותי מראש.

המפגש החזיר אותי לחודש יוני 2008, השנה שבה יצאתי מהארון, ולהתלבטות הגדולה שלי האם להשתתף במצעד הגאווה בירושלים או לא. בסה"כ עברו שלושה חודשים מאז שיצאתי מהארון בפניי ההורים, ואיכשהו, למרות השאלות, היה לי ברור שאני הולכת למצעד. הלכתי, וכרגיל, שיתפתי את כולן בחוויות.

מאז, אני הולכת לכל מצעד בירושלים, ואפילו מוכנה לצעוד כסדרנית, ולא עם בת קול, רק כדי שיתאפשר קיום המצעד. אני באמת רואה במצעד בירושלים עניין גדול, וחשוב ביותר. ולמה? כל הסיבות האפשריות: ירושלים נחשבת לעיר שבני ובנות הקהילה הגאה לא יכולים לחיות בה, ושלמעשה, כולם כבר ברחו ממנה ועברו לת"א. מבחינתי, ויתור שלי על ההשתפות במצעד הוא בגדר אמירה/ הודאה שזה נכון. האם לא מדובר על ויתור על המקום שלנו בעיר הזאת? בעיר שבה אנחנו חיות, וחלקנו מגדלות בה את הילדים? האם לא הגיע הזמן לפריך את המיתוס הזה? יש פה קהילה חיה ותוססת, שיש מקום לשמוע את הקול שלה.

טיעון נוסף ששמעתי הוא, למה מצעד שבו צועדים מעורטלים, למה לא תהלוכת משפחות מכובדת, שהרי זו הדרך אליה הולכת הקהילה? קודם כל, אני רווקה ללא ילדים, מצעד כזה יוציא אותי מהכלל, אז מהאינטרסים האישיים שלי, תרשו לי לא לקבל את הרעיון. שנית, וזה מהותי יותר, המצעד נועד לאפשר חופש לכ-ו-ל-ן להביע את עצמן. המצעד לא נועד להגביל את החירות שלי לביטוי עצמי, להיפך, הוא נועד לתת לי את המקום להיות אני, כפי שאני בוחרת. חשוב מאוד שבמצעד יהיו את כל האפשרויות, כדי לא לגרום למישהי להרגיש שאין לה מקום בקהילה, כי, אין לה ילדים, כי היא רווקה או מכל סיבה אחרת. חשוב לי גם, שמי שמסתכלת עלינו תבין, שאפשר ליצור משפחה, גם בתא חד מיני דתי, ואפשר גם לממש את הזהות הלסבית כשאת לבד. האם אני אוהבת את ההתערטלות הפומבית? לא. אבל אני מקבלת את זה, כי כפי שאמרתי, הביטוי העצמי מהותי לי יותר מהקודים המקודשים שלי.

אני גם אוסיף שבת קול, על אף הפעילות הנפרדת והמיוחדת שלה, היא חלק מקהילה גדולה יותר, הקהילה הלהבט"בית בכלל, והקהילה הדתית הגאה בפרט. אנחנו לא אי בודד, והמאבק לשוויון עוד ארוך, ואין לנו רשות להיבטל מהמלאכה של קידום האינטרסים שלנו, של כולנו. כשנפגעות הזכויות של מישהי מהקהילה, גם אנחנו נפגעות, כשמישהי  בקהילה מנצחת במאבק – כולנו התקדמנו עוד צעד בדרך לשוויון.

אני חושבת שאני לא אסכם במלים שלי, אלא אתן למילים של אריק איינשטיין, בשיר "לטפטף טיפה" שעלו לי במהלך הכתיבה, להגיד את זה במקומי. זה המאבק של כולנו על המקום שלנו, בקהילה ובעיר שכ"כ חשובה לכולנו. מקווה לראות אתכן.

לטפטף טיפה

מילים:אריק איינשטיין

לחן:מיקי גבריאלוב

לא רציתי ללמד

לא ניסיתי להטיף

לא חיפשתי לפקד

וגם לא להיות עדיף

לא רציתי להכות

לא ניסיתי להתקיף

לא חיפשתי לגנות

וגם לא ניסיתי להחניף

סך הכל רציתי לטפטף טיפה

כי טיפה, עוד טיפה

עוד טיפה, עוד טיפה

תהיינה לים

לא רציתי לגלות

ולא ניסיתי לאחד

לא חיפשתי לגנות

וגם לא להתאגד

לא רציתי לחדש

לא ניסיתי להרוס

ולא חיפשתי לקדש

וגם לא להיות הבוס

סך הכל רציתי…

לא אמרתי להקריב

לא צעקתי "אחרי!"

לא חיפשתי להגיב

וגם לא יצאתי מכלי

סך הכל רציתי…

לא רציתי ללמד

ולא ניסיתי להטיף

לא חיפשתי לפקד

וגם לא להיות עדיף

ולא רציתי להכות

ולא ניסיתי להתקיף

לא חיפשתי לפתות

וגם לא ניסיתי להחניף

לא ניסיתי לגנות…