כשאת בהריון, אפשר לומר שיש לך זמן להתכונן לאמהות שתפרוץ לחייך. אין ספק שהאודישנים ומחנה האימונים שעשו לי פה בבית נתנו איזו פרספקטיבה, והתחושה איך זה לגדל תינוקות נרכשה בעמל רב עוד בימים בהם הרשו לי לפגוש את האחיינים שלי, אבל אין כמו הדבר האמיתי. תחושת האחריות שנוחתת עלייך מרגע שהילד(ות) שלך כבר לא בבטן היא משהו שקשה לי לתאר, ומנסיוני כבת אין לי אלא להניח שהיא רק הולכת ומתעצמת עם הזמן.

 בגדול, התחלתי להתנהג כמו קלישאה (מתונה, אני מקווה) לאמא. גאה ואוהבת עד עמקי נשמתי, דואגת ומגוננת מהצד השני, ומשתדלת עד כמה שניתן לרסן את הפולניה שבתוכי (או לפחות את פניני החוכמה שלה) באינטראקציה עם הסביבה. זה לא שיש הרבה אינטראקציה עם הציווליזיציה שבחוץ כשאת מאכילה ומגרפססת, ומחליפה טיטולים מסביב לשעון, ובודקת אם יש קקי, וחושבת לעצמך בהשתאות שאף אחד לא יכול לארוז ילודים בבגדיהם כמו שעושות זאת אחיות המחלקה בעודך נאבקת בתיק-תקים בשעות אקראיות. אבל כשיש מפגש עם העולם שבחוץ, את משתדלת לספוג בהבנה את משיאי העצות, ולברור בקפידה את מה שרלוונטי, ואת מראה להם תמונות (כי לפעמים זה הדבר היחיד שגורם להם לשתוק…).

 ועם הזמן מתרגלים. לישון פחות, לסדר יום שאיננו, להורמונים המתחרפנים. ועם הזמן הדברים האלה מסתדרים, וחוזרים לישון יותר, ונבנה איזשהו סדר יום, וגם ההורמונים כבר מפסיקים להיות תירוץ לכל בכי מזדמן. ואם נערכים נכון ומסתייעים בעזרה הנכונה מבחוץ (ומבפנים), ההתרגלות באה באהבה גדולה ובלי יותר מדי טרוניות בדרך. ואת נהיית אמא, שיודעת משהו מנפש בנותיה (ומכירה את בכיין) ויודעת לזהות מתי הן עייפות ומתי הן רעבות, ואת מפטפטת איתן והן מפטפטות בחזרה, ומחייכות וצוחקות, ומביטות בך ומחזירות לך חיבה בעיניהן היפות ומלאות ההבעות, ואנחנו אוחזות זו בזו בחיבור שאין כמותו (ואת חושבת לעצמך איזה פלא זה, ואיזה קסם זה של הבריאה שכך קרה), ואת מרגישה בכל מהותך שאת אמא. וגם עוד כמה דברים. אבל בקלישאה כמו בקלישאה את בראש ובראשונה אמא שלהן.

 ובעניין אחר – עקב עיסוקי החדש כאמא, אני מקשיבה ביתר תשומת לב לשירי ילדים ותמהה ביותר על חלקם. לפיכך ובהתאם לזאת, אני רוצה לפצוח בפינה חדשה – "פינת השיר התמוה לילד"

היום בפינתנו – "פיל פילון אפו ארוך, לא ידע כיצד לדרוך". (https://www.youtube.com/watch?v=AI55ykbv8Xw) הפיל נולד אתמול, ועדיין לא יודע ללכת. לא יודע לפנים ולא יודע אחור. ומה קורה? בסופו של יום בחברת אמא, ואחרי שלא הצליח להתחיל לצעוד, אביו של הפיל חוזר הביתה, הפילפילון נבהל מאוד ומיד התחיל לצעוד. מה זה זה? האבות שבקהל חיים עם המסר הזה בשלום?!