הבלוג של טליה

סיכום השבוע הקודם:

העזתי להגיד את מה שחששתי ממנו. ביקשתי ממנו שיפסיק ליצור איתי קשר, כי זה לא בריא לאף אחד מאיתנו. הוא, קרוב משפחה קצת צעיר ממני, שטרם התחתן, חי אצל הוריו ומתפרנס מעבודה שאינה הולמת את כישוריו. לפני זמן מה סיפר לי שאמר לאביו (המתנגד לפגישות שלנו) שהיה רוצה להתחתן עם מישהי כמוני, ולולא הנטייה שלי והיותי מבוגרת ממנו, היה מבקש לצאת איתי.

התקשרתי לעיר הרוחות אשר בארה"ב, שם נמצאת החברה הטובה שמכירה היטב את תסביכיי, וביקשתי את עצתה. העצה שלה הייתה ברורה – נתקי את הקשר, תתעלמי מהרגישות המשפחתית. אז עשיתי זאת השבוע, ואני מחזיקה אצבעות שעשיתי את הצעד הנכון.

ולמה אני מספרת לכן את כל זה? כי המילים שלו "אילולא הנטייה…", גרמו לי לחשוב, מה היה "לו הייתי…". וכן, אני יודעת שבהיסטוריה לא שואלים את שאלת "מה היה קורה אילו…", אבל זאת שאלה שנוגעת לזהות שלי עכשיו, ולא להיסטוריה.

אז מה היה אם הייתי סטרייטית? האם הייתי האדם שאני היום? ואני מפרידה בהקשר זה בין שאלת היציאה מהארון (שברור לי שאילולא יצאתי מהארון בוודאי שלא הייתי במקום בו אני נמצאת היום) לשאלה של הנטייה לכתחילה.

ניסיתי לדמיין את חיי בתור סטרייטית. וכן, זה תרגיל מחשבתי מאוד משונה. וגיליתי שהדמיון שלי מאוד מוגבל, ואני לא רואה הרבה אפשרויות. כך, שמה שעלה לי, הוא שאם הייתי סטרייטית, הייתי חיה כמו בנות הדור שלי: נשואה לגבר + וקשורה בטבורי לקהילה דתית כלשהי. וזה מוזר שאני לא מסוגלת לדמיין משהו אחר, למרות שאני אדם עם דמיון מפותח למדיי, ורואה את עצמי כאדם יצירתי, שלא הולך עם הזרם, שתמיד שואל שאלות ומתריס, בוודאי כלפיי פנים, ולעתים גם כלפיי חוץ. אז למה כשזה מגיע לשאלה הזאת, הדמיון שלי נגמר?

אני מניחה שהתשובה היא מכמה מקומות. קודם כל, זה באמת מה שראיתי ומה שאני רואה סביבי. מלבד מתי מעט, בנות דורי, אלה שגדלו יחד איתי, חיות כפי שתיארתי. כנראה שאני לא יכולה לראות אפשרות אחרת, כי היא לא קיימת מול העיניים שלי. אני מניחה שחוסר הביטחון הבסיסי שלי היא כנראה מוביל אותי לחיות כמו כולן, ולו רק כדי להשתלב. האופציה היחידה האחרת שאני רואה לנגד עיניי היא אלה שהפכו לדתל"שים, וזו לא אופציה אמיתית עבורי.

ולכן, חיפשתי תשובה אחרת, ומצאתי שאני מרגישה שהיציאה מהארון שחררה אותי מהכבלים שעוד נותרו לי למחויבות של "ליישר קו", לנסות להתקבל לחברה הדתית המיינסטרימית. אמנם, כבר ציינתי בעבר את המשפט שנאמר לי ע"י חברה טובה, על כך שאני מעולם לא השתייכתי למיינסטרים הדתי (מה שנכון נכון), אבל, זה לא אומר שלא ניסיתי ולא רציתי במהלך השנים להיות חלק, להרגיש שייכת.

הדמיון המוגבל שלי הוביל אותי גם לשאלות שהן מעבר רק לשאלת ההשתייכות לחברה שממנה באתי. מדובר בשאלה לגביי האדם שנהייתי. האם הייתי עדיין האדם חסר הביטחון והאמונה בעצמי שהייתי בעבר? האם הייתי משיגה את ההישגים המקצועיים והאישיים שהגעתי אליהם במהלך השנים? האם יחסיי עם משפחתי וחבריי הקרובים היו כפי שהם היום? ולגביי השאלות האלה, אין לי תשובה. הדמיון שלי מוגבל מסתבר.

אני כן יודעת דבר אחד. אני לא יכולה לדמיין את עצמי סטרייטית, כפי שאני לא יכולה לדמיין את עצמי בלונדינית רזה וגבוהה ללא הפרעות קשב. כפי שהדברים האלה הם חלק בלתי נפרד ממני, גם הלסביות היא חלק בלתי נפרד ממני. אין טליה אחרת, שהיא כמו שאני מכל שאר הבחינות, רק ללא הנטייה. זאת אני, וזהו.

ולפני סיום, תשובה לשאלה שתישאל בוודאי. לא, לא הייתי לוקחת את הכדור שיהפוך אותי לסטרייטית.