בשנת 1988 סיימתי את בית הספר התיכון – אולפנה, אלקנה – ועליתי על האוטובוס הראשון לירוחם. חייתי שם את 16.5 השנים הבאות כחיילת וכסטודנטית (וכסטודנטית וכסטודנטית, אהבתי ללמוד ולא אהבתי לסיים דברים). במהלך השנים האלו, בתדירות אקראית, הופיעו מדי פעם כתבות בעיתונות המקומית או בעיתוני הסטודנטים, תחקירים של עיתונאיות ועיתונאים אמיצות שהתפלחו למפגשים של התאים הגאים באוניברסיטה או בבאר-שבע.

הכתבות האלו כללו תמיד תיאורים דומים על חשאיות המפגשים ועל מורכבות התחקיר וסיפורי הכיסוי של העיתונאים. המסקנה ההגיונית היחידה מכל אותן כתבות היתה שאין אף אחד בתאים האלו וכל המפגשים מורכבים מעיתונאים במשימת תחקיר מסוכנת בעורף האוייבת. כך חלפו ימי כסטודנטית בבאר-שבע בלא שאפגוש ולו לסבית אחת לרפואה (או כל סטודנטית אחרת, חחח. חחח. חחח) ובלי שיעלה על דעתי שאולי, רחמנא ליצלן, אני עצמי לסבית.

בשביל שיקרה הנס הזה הייתי צריכה לקנות מודם ולהתחבר לאינטרנט, תודה לאלה על ההמצאה הזו. עדיין לא הכרתי אף לסבית דרומית אבל אני זוכרת לטובה כמה לוקיישנים שבהם ניהלתי שיחות טלפון של יציאה מהארון עם חברות (השירותים הישנים בקומה 2 בבניין מדעי הרוח, השירותים בבניין הסנאט, השירותים בספריה ודשא של הספריה. הכי מומלץ לנהל את השיחות האלו בדשא, אבל אם חייבות ללכת לשירותים אז הכי נקי ונעים בסנאט).

הפעם הראשונה בחיי שבה הלכתי לבית הגאה בבאר-שבע היתה באוגוסט 2009, אחרי הפיגוע בבר-נוער. כבר גרתי בגדרה עם בת-הזוג שלי ושתי הילדות שלנו ולא ידענו את נפשנו אחרי הרצח הנורא ההוא. רצינו לעשות משהו, להועיל למישהו אבל לא היה איך. אז גררתי את גופתי לעיר העתיקה של באר-שבע והעברתי שעתיים-שלוש עם אנשים זרים שגם הם לא ידעו את נפשם וזה היה מנחם באיזשהו אופן מוזר ואנושי.

ב-2011 בעיצומה של המחאה החברתית התקיימה בירוחם ההפגנה הראשונה בתולדותיה, שוב גררתי את גופתי – הפעם כדי להביע סולידריות עם חברי הירוחמים. לקחתי איתי את דגל הגאווה כי זה היה פק"ל ההפגנות שלי כלומר, בעיקר מתוך הרגל. בדיעבד קלטתי שזו כנראה היתה הפעם הראשונה שבה דגל הגאווה הונף במרכז המסחרי המאובק (המקורי!) וגרר התרגשויות לא מעטות – רובן אוהדות. בסופו של דבר השארתי שם את הדגל לקבוצה של חבר'ה שבאו לשאול אותי איפה אפשר לקנות דגל כזה.

עכשיו, השנה היא 2017 אני עדיין דורכת על הדשאים בקמפוס ועדיין משתמשת בשירותים בבניין הסנאט (אם כי לא כסטודנטית, נכון לעכשיו) ובבאר-שבע יתקיים מחר מצעד הגאווה הראשון ואם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון אני אצעד שם, איפשהו בראש המצעד, עם דגל גאווה וחולצה של 'בת-קול' ואתרגש כיאות.

זהו, אולי הייתי צריכה להציב בראש הפוסט הזה ***אזהרת פורסט גאמפ*** ואולי פשוט תבואו גם אתן מחר כי יהיה נצנצים.

צילום, אביתר טביב

עצרת מחאה בירוחם, 2011. צילום אביתר טביב