פרשת "אמור" הזכירה לי את סבי זכרונו לברכה שבערוב ימיו היה צופה אדוק ב"היפים והאמיצים". הוא לא הפסיד פרק, ואם נאלץ להפסיד דאג כי יקליטו לו והשלים בהקדם האפשרי. לא רק זה, הוא היה יושב מול המסך ומקריא את הכתוביות כל תוכנית, כל התוכנית, כל יום, בקול רם. לעיתים, כשחלפתי על פני החדר בו הוא צפה בתוכנית, הוא היה מצביע על המרקע: "תראי, תראי, זו פרשה מעניינת מאוד מה שקורה שם. פרשה מעניינת מאוד." תמיד תהיתי, כיצד אדם שלמד בצעירותו בישיבת פונוביץ' שבליטא, והתעניין בבגרותו בעיקר בפוליטיקה היסטוריה וארכיאולוגיה ולמד תורה, מוצא שמכל הדברים בעולם, דווקא "היפים והאמיצים" זו פרשה מעניינת. המדרשים של פרשת אמור גילו לי. לזה הוא היה רגיל…

אז הנה שתי דוגמאות מתורגמות. סיפורים מהחיים נוסח "אמור"

מדרש ויקרא רבה פרשה כו ב' –

המדרש מדגים כיצד לשון הרע קוטלת את אומרה, מקבלה ואת מי שנאמרה עליו, באמצעות הסיפור הבא:

מעשה היה בגבר שהיתה לו כלה רעה, והיתה אדוקה במנהגה לומר לשון הרע. היה חמיה מפייס אותה [מדבר עמה ברכות ומנסה לשכנע אותה] פעמיים ביום, פעם בערב ופעם בבקר, והיה אומר לה, אני מבקש ממך שלא תאמרי לשון הרע.

[בסוף נמאס לה מההטפה הצדקנית] מה עשתה? אמרה לבעלה: אביך רוצה לשמש אותי [=מנסה להכניס אותי למיטה], ואם אתה לא מאמין לי בוא בערב ותמצא אותו יושב ומפייס אותי. הלך וארב לו וראה את אביו גוחן ושח עם אשתו. אמר, הנה דבר אמת.

מה עשה? הרג את אביו.

הובילו אותו לבית הדין והתחייב מיתה. והאשה שאמרה לשון הרע התחייבה מיתה גם היא [על שאמרה לשון הרע או על שנחשדה בניאוף עם חמיה].

ונמצאה הלשון הורגת את שלושתם.

ואני רק רציתי לציין, שלדעתי מה שהרג את שלושתם זו צדקנותו של האב, אבל אולי לא הבנתי כראוי את הנפשות הפועלות…

***

מדרש ויקרא רבה פרשה כח סימן ב' – על עוד אמירות ארוכות עד אין קץ:

רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא נשא אשה. הודיע רבי לכל החכמים ולא הודיע לבר קפרא. (הודעה הכוונה הזמנה כמובן)

כתב לו בר קפרא על שער ביתו (בניסוח מעודן ועקיף): "אחר שמחתך אתה מת מה יתרון לשמחתך?"

הסתכל רבי על הכתובת ושאל, מי זה שלא הודענו לו שכתב את המילים האלה (אותה שירה צרופה, "אחר שמחתך אתה מת"…)?

אמרו לו: בר קפרא.

אמר רבי, מחר אני עושה הזמנה מיוחדת. עשה הזמנה והודיע לו.

כשבאו האורחים התיישבו לאכול. איך שהחלה הסעודה החל בר קפרא לומר שלוש מאות משלי שועלים. הצטנן האוכל ולא טעמו האורחים כלום.

אמר רבי לשמשיו: למה יוצא אוכל והאורחים לא טועמים ממנו כלום?

אמרו לו: יש שם איש אחד שיושב ואיך שהגיע האוכל החל לספר 300 משלי שועלים והאוכל התקרר.

בא אליו רבי ואמר לו: למה אתה לא נותן לאורחים לאכול?

אמר לו: שלא תאמר שבאתי לאכול (ועל כך נלחמתי). אלא על שלא הזמנת אותי עם חבריי.

(אז אני אראה לך שהם חברים יותר טובים שלי משלך והם מעדיפים להקשיב לסיפוריי מלאכול את האוכל שלך. והוא גם הוציא לו לשון. שועל אמיתי.)

"אם ראשונים כחמורים…".

***

ועכשיו את שואלת וודאי איך זה קשור ליום העצמאות?

זה לא קשור.

אבל כאז כן עתה, יש כאלה שלא מוזמנים, ואח"כ הורסים את החגיגה. ויש כאלה שמלכלכים. ויש כאלה שרק רואים מישהו מתכופף ובטוחים שצריך להרוג.

 שבת שלום וחג שמח.

בברכת פחות אמירות, ויותר מנגל (צמחוני כמובן).

זיוה