הבלוג של טליה

שנים אני עוקבת אחרי מצעדי הגאווה בת"א ובירושלים, ואני תמיד חושבת "וואו, כל הכבוד להם שהם יוצאים ככה לרחוב ולא מתביישים בזהות שלהם", ומקנאה בשלמות של אלה שמשתתפים. אף פעם לא העזתי להגיע למצעדים כי אני מניחה שקלטתי שאני חלק מהעולם הזה, ולא הייתי מוכנה עדיין לצעד הזה. לא הייתי מוכנה להצהיר הצהרות – לא בפני עצמי,  ולא בפני הסביבה.

השנה, המצב שונה לגמרי. אני כבר מחוץ לארון, ואין בעצם שום סיבה לא ללכת למצעד. זה באמת נראה כמו הצעד הכי טבעי מבחינת התהליך שאני עוברת. ועדיין, זה צעד מפחיד, שמלווה בהתלבטויות שהזכירו לי בצורה זו או אחרת את ההתלבטות שלי לגבי שבת בת קול לפני כמה חודשים. אז ההתלבטות שלי הייתה גם בצד הטכני, מבחינת איך אני מסבירה לאן אני נוסעת בבית שבו לא יודעים שיצאתי מהארון, וגם מהצד המהותי האם אני מוכנה לשייך את עצמי מבחינתי האישית לקבוצה של לסביות דתיות. אז לשבת נסעתי, ולא הצטערתי על זה לרגע, כי הרגשתי שמצאתי את המקום שלי.

הפעם, הצד הטכני הוא כמובן קל יותר ואין יותר צורך בלהמציא סיפורי כיסוי, המשפחה שלי יודעת מי אני. אבל, הצד המהותי מסתבך בדיוק בנקודה הזאת של המשפחה שלי ושל עצמי. מבחינת האחים שלי זה טבעי לגמרי שאני אלך למצעד, אבל הבעיה היא ההורים שלי. ההורים שלי שמקבלים אותי, ואוהבים אותי לא מסוגלים לדבר איתי על אחד העניינים הכי חשובים בחיים שלי כרגע שהוא תהליך היציאה מהארון. הם נרתעים מכל דבר שקשור בנושא. מבחינתם כרגע יש שקט במערכת, זה שאני לסבית לא משנה הרבה כנראה עד שאני לא מביאה בת זוג. וכל עוד הם לא צריכים באמת להתמודד עם זה, זה כנראה יימשך ככה.

צריך גם להזכיר, שההורים שלי מאז ומעולם התנגדו למצעדי גאווה, בטענה של למה צריך להפגין את כל המיניות בחוץ? שההומואים יעשו מה שהם רוצים בחדרי חדרים. החשד שלי, שאולי הם התנגדו מאותם סיבות שאני לא העזתי ללכת. כשהתחלתי את התהליך לפני כמה חודשים חשבתי  שאולי הם צודקים, זה שאני יודעת מי אני זה מספיק, ואין צורך שאני אפגין את זה ברבים. למה לעשות להם דווקא? למה להיות במקום שיצור עוד ריחוק ביני לבינם? אבל, בשלב זה אני מרגישה שכל התהליך שאני עוברת באופן כללי והמצעד בפרט לא קשור אליהם. זו החלטה שלי, אלה החיים שלי, ודעתם לא אמורה לשנות את ההחלטות שלי.

השאלה השנייה  והיותר חשובה מבחינתי היא לגביי עצמי. האם אני מוכנה לזהות הזאת של לסבית? כי השתתפות במצעד, פירושו שאני בחוץ לגמרי. שכל מי שרואה אותי שם יוכל להבין לבד מי אני, ולקטלג אותי אצלו בראש כ"לסבית", לטוב ולרע מבחינתו. וזה סותר חלק חשוב בתפיסת העולם שלי, שהוא שלא יקטלגו אותי כשייכת למשהו, ושאני לא אקטלג אנשים לפי מה שאני שומעת עליהם. אני רוצה שישפטו אותי לפי מי שאני ולא לפי הזהות המגדרית, הדתית או הנטייה המינית שלי. ואני רוצה לדבר עם אנשים ברמה הזאת. אני לא בטוחה שזה תמיד הולך, לא מהצד של איך מסתכלים עליי, ובעיקר לצערי לא מהבחינה של איך אני מסתכלת על אחרים.

ואולי דווקא בגלל זה אני צריכה ללכת למצעד, הגיע הזמן שאני אפסיק לשבת על הגדר. כי אף התקדמות אישית לא הושגה בהסתכלות על איך אחרים עושים דברים. רק כשעושים לבד, ומחויבים למשהו מתקדמים. והגיע הזמן שתהיה לי זהות, ושתהיה לי השתייכות. הגיע הזמן שאני אפסיק להתבייש במי שאני, ואפסיק לשים לב למה שאומרים עליי. אני מבינה עכשיו שאני כבר לא אשתייך לקונצנזוס, ושאם אני רוצה לחיות בשלמות עם עצמי ועם הסביבה, אני צריכה להיות מקוטלגת כלסבית.

אז אני אגיע למצעד, וארגיש גאה בעצמי ובתהליך שעברתי ואני עדיין עוברת, ואני אתגאה בכך שיצרתי לעצמי קבוצת השתייכות. ובעיקר אני אהיה גאה בעצמי על זה שמצאתי את הזהות שלי ושאני מוכנה לחיות איתה ועם התוצאות שלה, מה שהן לא יהיו.

 פורסם ב 19.6.2008