לפני שש שנים כשהקמנו את המניין הגאה עשינו את זה בעיקר בשביל עצמנו. בדיעבד, ברור שזה צורך שהיה בנו כבר זמן רב קודם אבל לא היה לנו מושג עד שמישהו אמר את זה בקול. מישהי אמרה שאין לה איפה להתפלל ביום כיפור, מישהו אמר – אז בואו נקים מניין גאה, וזהו. מרגע שנאמרו המילים אי אפשר היה עוד להניח לזה, מרגע שנאמרו המילים זה חייב היה לקרות. למזלו של הרעיון ולמזלנו המילים נהגו בפיהם והושמעו באזניהם של אנשים שמסוגלים לקחת רעיון ולהפוך אותו למציאות. אבל האמת היא שלא היה לנו מושג לכמה אנשים זה בכלל ידבר. לתפילת 'כל נדרי' במרכז הגאה בגן מאיר הגיעו למעלה משלוש מאות נשים, אנשים וטף.

בשנה הראשונה רק רצינו שזה יקרה אבל בכל זאת החלטנו כמה החלטות עקרוניות, כמו למשל שזה יהיה מניין אורתודוכסי. בין השאר כי הקמנו את המניין הזה בשביל עצמנו ורובנו היינו אורתודוכסים, כולל הדתל"שים. או כמו שאמר אחד מהם: "אני חילוני אבל חילוני אורתודוכס". בכל זאת הבנו מהר מאוד, עם קצת עזרה מעצנו וקצת עזרה מידידינו שבית כנסת של שתי 'עזרות' – עזרת נשים ועזרת גברים, לא בא בחשבון. החלטנו להקים עזרה שלישית, מעורבת ובכל מקרה הוחלט באופן חד משמעי שלא אומרים לאף אחת/אחד איפה לשבת. בתפילות עצמן זרמנו לכיוון שיוויון עד לאן שהאורתודוכסיה לוקחת – כל דבר שצריך להאמר בקדושה (במניין, של גברים, כמובן) נאמר על ידי גבר, לכל השאר השתדלנו לשבץ נשים. נוסח התפילה, אגב, היה אשכנזי אבל שיבצנו פיוטים כיד הדמיון הטובה.

בשנה הראשונה ב'כל נדרי' כולנו בכינו, גם החזנית אבל הקפדנו להתרגש מאוד גם בשנים הבאות. בשנים הבאות כבר השקענו יותר מחשבה בארגון האולם בצורה כזו ששלושת ה'עזרות' יהיו קרובות לחזן במידה שווה, החלטנו שלפחות תפילת נעילה תהיה בנוסח עדות המזרח (אם מצליחים למצוא חזניות/ים אז גם תפילות נוספות) ובמשך כמה שנים עוד שמרנו אמונים להלכה האורתודוכסית, גם אם התהלכנו באי נוחות בשוליה.

השנה קיימנו את התפילות בפעם השביעית, במהלך השנים התפללו אתנו אלפי אנשים. חלקם, חלקנו, מגיע לשם כך מחוץ לתל-אביב. כבר אחרי השנה הראשונה הבנו שהצורך הוא לא רק שלנו והמניין הזה הוא לא רק שלנו אבל הוא ישרוד אם לא נרגיש בו ממש בבית מתוך ההכרה במורכבות הזו התקיימו כל הדיונים שלנו ובהתאם, גם ההחלטות. לפני שנתיים החלטנו להפוך למניין שיוויוני לחלוטין, נשים נספרות למניין וזה אומר שנשים יכולות גם להיות חזניות בכל התפילות.

כאמור זו היתה השנה השביעית שבה קיימנו את תפילות יום כיפור במניין הגאה, אז אני כבר לא בוכה אבל עדיין מאוד מתרגשת. הזכות להתפלל בבית תפילה שאני שותפה בהקמתו היא זכות גדולה, לראות אנשים שמגיעים למקום הזה (שאינו מקום אלא מצב הנפש) ומוצאים את מקומם זו התרגשות גדולה נוספת. השנה גם התנדבתי להגיד דבר תורה בין מנחה לנעילה וגם מזה התרגשתי (באופן כללי את כל גילויי ההתרגשות שאני מקציבה לעצמי לשנה אני מבזבזת ביום כיפור, אלא אם כן בדיוק נולד לי ילד). חברי מני אדלר אוסף קבצי סיפורים אותם הוא מקריא בבית הכנסת האהוב עלי בירוחם בין כל נדרי לערבית, בשנה שעברה הוא העלה אותם לרשת בערב יום כיפור ואני הדפסתי וקראתי אותם לעצמי במהלך היום. השנה בחרתי מתוכם את הסיפורים שהכי דברו אלי וחלקתי אותם עם יתר המתפללות/ים, הנה הם כאן לפניכן.

אז תודה לחברותי לדרך במשך כל השנים שעבדו כל כך קשה בשביל שהמניין הזה יקרה, תודה לכל מי שלקחה על עצמה תפקיד בתפילות, תודה לכל מי שהגיע להתפלל, תודה לכל מי שאמרו מילים טובות בעל-פה ובכתב ותודה לכל מי שהעירו הערות כדי שנוכל להשתפר. ביום כיפור הבא נהיה שם שוב, אני מקווה שגם אתן (עד אז, מוזמנות לעשות לייק בפייסבוק לדף של המניין).

המניין הגאה

המניין הגאה