אני אוהבת לשחות. מאז שהייתי קטנה היו לוקחים אותי די הרבה לבריכה המקומית. אני זוכרת את הגלגל שהיה לי בגיל 3 או 4 בערך. מקלקר. איך גלשתי לתוכו בתוך המים. שנתיים אחר כך כבר למדתי לשחות, ובקיץ הייתי נוסעת די הרבה לבריכה עם סבתא (בימים שהנסיעה באוטובוס עלתה 70 אגורות). היינו נוסעות בבוקר מוקדם, אני הייתי שוחה וסבתא היתה מחכה בדשא עם הסנדוויץ'. לפעמים לקינוח גם ארטיק או טילון. אני בכלל לא אוהבת גלידות בופל, אבל איכשהו זאת היתה המסורת של הבריכה. טילון.

בשנים האחרונות אי אפשר לומר שהתמדתי במיוחד בספורט הזה. אי אפשר לומר שהתמדתי באיזשהו ספורט, אבל אני עדיין אוהבת לשחות. הרבה אנשים אומרים לי שלשחות זה משעמם, שאין שום פואנטה בלשחות מצד לצד. בעצמי אני גם לא אוהבת במיוחד את כל "המסביב" (איזה בגד ים, מה הוא מסתיר, מה הוא חושף, שוב צריך לחפוף, בבית? במלתחות? זה מקור לופים בלתי נדלה עבורי), אבל תמיד אם כבר הלכתי, חזרתי עייפה ומרוצה. אני אוהבת לחשוב בשקט במים.

מאז שעברנו לגור ביחד (עברנו לגור ביחד!), קרוב לבריכה אימצתי מחדש את התחביב מפעם. רכשתי בגד ים (חולצה ומכנסיים, מהסוג שגם מגן על לבנבנים כמוני מקרינה מיותרת), רכשתי לי מנוי קצר מועד והלכתי לנסות את הבריכה. לקח לי חודשיים בערך להתעייף ולחזור לכעוס על עצמי שאני לא מתמידה באף פעילות גופנית.

רצה הגורל, ולא' יש ילד שהוא קצת כמוני. הוא מאוד אוהב לשחות, וגם עליו אי אפשר לומר שהוא מתמיד בספורט במיוחד. ביבשה בכל אופן. ייאמר לזכות הילד שהוא בניגוד אלי מתמיד ברצונו ללכת לבריכה, בכל עונה ובכל זמן. אז מכיוון שהילד רוצה לשחות, לקחנו אותו לחוג. ועכשיו מה? יודעים לשחות וצריך לעשות מנוי. התייצבנו כולנו א'+ילד+יעלה אחת במשרדי הבריכה והכרזנו על רצוננו לעשות מנוי משפחתי. הסתכלו עלינו במבט לא מתרגש במיוחד ורצו הוכחות. אז הוכחנו. סוף סוף היה שימוש להסדר הנחמד שלנו, ונופפנו בו בגאווה. שאלתי את הגברת בקבלה כמה אנשים כבר מגיעים עם סיפור כזה, שתי נשים (אחת דוסית יותר למראה, אחת פחות) וילד, שטוענות בנונשלנטיות שהם משפחה. היא ענתה ב "תתפלאי" והתחילה לפרט את נפלאות המנוי המשפחתי המוזל, אבל אני עדיין חושבת שאנחנו מיוחדות…

כבר חודש שיש לנו מנוי לבריכה. בינתיים אנחנו מתמידות, ובעיקר הילד. כפרה על מייקל פלפס הקטן.

* photo by picture by Worakit Sirijinda