מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים 2008חווית המצעד השנה קשורה בחוויה אחרת, זיכרון בן שלוש שנים, כשהחלטה ספונטנית הצניחה אותי היישר לתוך מצעד הגאווה הירושלמי. מלבד כמה חברים קרובים שידעו, הייתי לגמרי בארון, מנותקת מכל הווי קהילתי מלבד הכרות וירטואלית לא ארוכה עם נשות פורום דתיות גאות בנענע. מעניין כמה אנשים חוו את ה"יציאה" הפומבית הראשונה במצעד הגאווה הראשון שלהם. אבל לא רק העובדה הזו הפכה את המצעד ההוא לחוויה בלתי נשכחת.

הסערה סביב המצעד באותה שנה הייתה גדולה. האווירה הקשה, הפשקווילים, הפגנות הנגד. והמצעד, למרות הכל, צועד. אני מטפסת בעקבות נחיל האנשים במעלה הרחוב, מנסה להתחמק ממצלמות. בהעדר שוליים גם אם ארצה אין היכן להתחבא, מהלכת לצד הצועדים, לעתים ביניהם, קבוצת בת-קול תמיד בטווח עין, שומעת מקרוב את תגובות התמיכה והאיבה שעולות מצדי הדרך. זמן קצר אחר כך אני נזכרת שבתוך כל ההתרגשות שכחתי לפקוד את חנות המוסיקה ברחוב שמאי. אולי אוותר? לא, ארוץ מהר למדרחוב, אדביק את הצועדים אחר כך. בדרך חזרה אני נתקלת במחסומים. אין כניסה. למה? משהו קרה. אף אחד לא נכנס. זוג לסביות קצוצות שיער מתקרבות, אוחזות ידיים, והשוטרים נותנים להן לעבור. לרגע גם אני פונה לבקש, ונסוגה. אולי זו רמאות? אני באמת אחת מהם? אישה אחת רוטנת, היא בדרך לבית שלה שנמצא על מסלול המצעד. מישהו מגחך לעברה "תמצאי גם את מישהי שתחזיק לך יד, יכניסו אותך…". אני מחליטה לעקוף את המחסום דרך רחוב צדדי, ומוצאת את עצמי באמצע מהומה – החרדים בצד אחד, השוטרים מצד שני, צעקות, דחיפות, חפץ מושלך, וסוס משטרתי כמעט משלח אותי לעולם שכולו טוב. עוד עיקוף או שניים ואני משתלבת שוב במצעד. אנשים ניצבים לאורך המסלול, חלקם מניפים שלטי מחאה, צועקים, אחרים מריעים או סתם מסתכלים. למרות החציצה המסוימת, הם מורגשים מאד, כל כך קרובים. עם חלקם מתפתחת אינטראקציה, לטוב ולרע. בתחנה הסופית בגן הפעמון אני פוגשת חבר ותיק. המבוכה מתחלפת מהר בהתרגשות על הגילוי ההדדי. הוא מספר שסייע לטפל בפצועי דקירה, אני מתקשה לעכל. חושבת על הדיסק של שלום גד שבתיק – השגחה פרטית, או מה?… תודה לאל. מילא פגיעה מסכנת חיים, אבל לכי תסבירי אחר כך לאמא איפה נפצעת.

שלוש שנים אחר כך אני מתייצבת בגן העצמאות למצעד הגאווה השלישי שלי בבירה. כמו בשנה שעברה, גם הפעם המצעד מוגבל למסלול קצר מוקף מחסומים, שוטרים וסדרנים. הסינון הקפדני נעשה כבר בכניסה לטבעת רחבה יותר של מחסומים שמקיפה את האזור. נדמה לי, או שהמערך הדוק מאי פעם? ההמתנה בתור למתחם המגודר בגן העצמאות נמשכת כעשרים דקות – אנחנו נבדקים אחד אחד ומסומנים בסרט יד סגול. אני פולטת 'מההה', הסדרן מחייך. בין קשתות הבלונים הצבעוניות אני מחפשת כתם צהוב. נשות הפורום שפגשתי אז לראשונה עומדות כאן גם עכשיו, הפעם כחברות יקרות, אחיותיי לקהילה שתרמה במידה רבה לעיצוב חיי כפי שהם היום. לחלקן מצטרפים הפעם גם ילדיהן היפים.

אני מסתכלת סביב, כולם פה 'מכוחותינו'. בידוד = ביטחון, משוואה עצובה. ואכן, מרגיש בטוח בתוך המתחם, עד שאנשי העדשות הארוכות מתקרבים. אני עדיין מתחמקת מהם.
המצעד מתחיל לזחול לכיוון דוד המלך. הרחובות כמעט ריקים, אין מגע עם האוכלוסייה. פה ושם קריאות, ראשים מציצים מהבתים. בצד הדרך גבר דתי אוחז שלט וקורא "תועבה!", שלושה שוטרים וגדר חוצצים בינינו. אני רוצה לתת לו נרות של בת-קול ולאחל שבת שלום, ומהססת. קצת נבוכה, קצת נרתעת מטבעת אנשי הביטחון סביבו. אני נזכרת בבחור שניהל איתי שיחה ערה על דת והומוסקסואליות באזור ההתכנסות לפני שלוש שנים, תוהה אם היום היה לו סיכוי להתקרב אלינו בכלל.

מתחילים לשיר, האווירה עליזה, ועדיין, כמו בטיול למכתש, הקולות עולים ומתפוגגים באוויר בטרם הספיקו לנחות על אוזן זרה. רק ההד חסר. מצעד סטרילי. למרות ההתרגשות באוויר אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי אם יש הצדקה למפגן כזה, מנותק כל כך מהסביבה האנושית. האירוע אמנם מצולם ומדווח, הקול שלנו מגיע לבתים דרך מהדורות החדשות השונות, וגם מסרים כמו נראות או עמידה על זכויות מקבלים כאן במה. אבל זה לא באמת 'מצעד גאווה בירושלים', לכל היותר צעידה ברחוב ירושלמי. באותה מידה יכולנו לצעוד על כביש שש.

ומצד שני, פידבק אנושי הוא דבר חשוב, אבל ודאי לא מצדיק סיכון עצמי. אין שומדבר הרואי בצעידה תוך חיפוש מתמיד אחר מקור הפגיעה הבא. גם היום, כשגישתם העקרונית של המתנגדים השתנתה ומאבקם הנמיך פרופיל, המשטרה לא תסכים לשחרר את הרצועה, ובינינו לא בטוח שגם אנחנו נרצה בכך. מה הפיתרון? הלוואי וידעתי לומר.

מגיעים לתחנה הסופית. התסכול שנרקם בחסות הצעידה נפרם מעט מול נאומה של אביגיל בפני הקהילה המורחבת. תראו אותנו, חברת בת-קול כנציגת הארגונים הגאים בעצרת הסיום של המצעד. כברת דרך מופלאה עברנו בשנים האחרונות, ויש עוד הרבה עבודה לעשות. עם אותן תחושות מעורבות או בלעדיהן אני אהיה שם, גם בשנה הבאה.