מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים 2008

מצעד הגאווה והסובלנות ירושלים 2008

כשהייתי בתיכון הדפיסה אחת מחברותיי לכיתה ולשבט בבני עקיבא חולצה, שעליה נכתב מאחור "גאה להיות דתייה". מאחר שאותה בחורה נחשבה למלכת הכיתה, לא חלפו אלא מספר ימים, וכבר נמצא אותו כיתוב על עוד כמה חולצות של חברותיי לכיתה. לא ממש הבנתי את הצורך בכיתוב הזה לאור העובדה שאני ממילא מזוהה ע"י החצאית הארוכה, ובעיקר לא הבנתי במה אני אמורה להיות כ"כ גאה. בחוסר הסובלנות בחברה הדתית? בהתנשאות של החברה שאותה הרגשתי על בשרי כי לא הייתי כמו כולן? אז מצאתי את עצמי בערך היחידה שאין לה חולצה עם הכיתוב הנ"ל. אבל, ביום חמישי האחרון, כשהגעתי למצעד, מצאתי את עצמי פעם ראשונה מתחברת לאותו כיתוב היסטורי, והדבקתי על עצמי בגאווה גדולה את המדבקה עם אותן מלים שמהן ברחתי.

את ההחלטה שאני משתתפת במצעד קיבלתי בערך שבוע לפני, אחרי שקראתי בערך כל מילה שנכתבה נגד ובעד מצעד בעיר הקודש. זו הייתה החלטה לא פשוטה, אבל מאוד משמעותית מבחינתי. כפי שכתבתי בפוסט האחרון, זו הייתה החלטה משולבת שנבעה מהצורך שלי לצאת לעצמאות מול ההורים שלי, ובעיקר החלטה שהגיע הזמן להשתייך ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהקהילה הגאה. ההתרגשות שלי התחילה כשלבשתי את החולצה הלבנה, ותפסתי שזהו, הגיע הרגע הגדול, אני בדרך למצעד. ההתרגשות גברה כשכבר הגעתי לי-ם, ופתאום ראיתי סמוך לגן העצמאות את דגל הגאווה, אותו דגל שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות שלי בחודשים האחרונים. אבל אין ספק שלראות את הבלונים הצהובים, ומתחתם את חברות בת קול בחולצות לבנות, היה חגיגי ומרגש במידה שלא תיאמן

תוך דקות מצאתי את עצמי בפנים, עם סרט מציק על היד, ובתוך ים של אנשים שנראו לי חוגגים את החופש שלהם להיות מי שהם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי את הכוח של היחד שנוצר מהמקום של אלה שחשים את הבדידות באופן יומיומי בגלל היותם אחרים וחריגים בחברה. שימח אותי מאוד לפגוש את הגברים עם הכיפות, אנשי קהילת "חברותא" משתתפים במצעד, ולדון איתם בקשיים של ההומוסקסואלים בחברה הדתית. בזמן ההמתנה לתחילת המצעד עצמו דאגנו להדביק על עצמנו מדבקות שמזהות אותנו כארגון, להחזיק שלטים מושקעים וכמובן לתת לכל הצלמים לצלם אותנו.

המצעד עצמו היה במסלול קצר מוקף שוטרים, והיה חוויה מדהימה מבחינתי. הלכנו יחד, עם השלטים והבלונים ועוררנו, ללא ספק, המון עניין בין הצועדים ואנשי התקשורת. לא ניתן היה לפספס את תחושת הלכידות שנוצרה כשהלכנו יחד, ושרנו שירים מהמסורת שמוכרים לכולם ("הלל אומר", "כל העולם כולו" וכו'). הצטלמנו (והרבה) וחלק אפילו הסכימו לדבר עם התקשורת ולהיחשף, על מנת להפיץ את האפשרות של שילוב בין חיים דתיים ובין חיים בזוגיות חד מינית. לגן הפעמון נכנסנו בשירת "כל העולם כולו" שסחפה את כל הגן, והלכנו לתפוס מקום טוב ליד הבימה כדי שיוכלו לצלם אותנו, וכמה שיותר.

ההנחיה הייתה מצוינת, והנואמים היו בסדר, אבל, ללא ספק הדברים הדברים של אביגיל היו המרגשים ביותר, ונכנסו ישר ללב של כולנו. והבנתי את חשיבותו של המצעד דווקא בירושלים, דווקא במקום בו עומדים איתמר בן גביר וחבריו וצועקים על דבר התועבה שנעשה בעיר, דווקא במקום בו עוברות לידינו שלוש בנות אולפנא וצועקות לנו "איכס", כי דווקא זה המקום שזקוק לתזכורת על סובלנות וקבלת השונה.

אין ספק, שתחושת שלמות כמו שהרגשתי במצעד לא באה ברגע, ולא באה ברגל. קלטתי את תחושת הקבלה העצמית שלי, ואת התהליך שעברתי בחודשים האחרונים. נזכרתי בהיסוסים שהיו לי בהתחלה, ובזמן שלקח לי מהרגע שמצאתי את האתר של בת קול, ועד הרגע שהעזתי לשלוח מייל, לדבר טלפונית ולהפוך לחלק מהארגון. חשבתי על הדרך הארוכה שעשיתי מהימים שלא רציתי להיות מזוהה עם שום דבר, ועד הרגע שבו צעדתי עם מדבקות, בלון ושלט של בת קול תחת דגל הגאווה, תוך שירת שירי קודש. מצאתי את הזהות שלי, ואת דרך החיים הנכונה לי, ומגיע לי לחגוג, ולהיות גאה בעצמי. סופסוף אני חיה בשלום עם שתי הזהויות שלי אני בהחלט גאה להיות דתייה, וגאה להיות חלק מארגון בת קול, שמאפשר לי את שתי הזהויות האלה.

חג גאווה שמח, ולהתראות בשנה הבאה.

טליה