בת קול צועדת במצעד הגאווה 2012 - ירושליםבתור מי שרשומה ברשימה הארוכה של המתנדבים בבית הפתוח, קיבלתי לפני המצעד את הטלפון השנתי: "תהיי מוכנה להיות סדרנית גם השנה?" מובן שאמרתי כן, אבל… רק אם מתאפשר לי לצעוד במצעד. וכך, הגעתי לגן העצמאות בשעה מוקדמת יחסית, כדי לקבל תדריך מה עליי לעשות. וגיליתי לשמחתי, שבגדול – בהיעדר אירועים חריגים – אני פשוט צועדת עם כולם, ומוודאת שהכל בסדר.

אחרי התדרוך "המסובך", הלכתי לחפש את מי שאני מכירה. אחרי החיבוקים והשיחות וההבטחות להיפגש אחרי המצעד עצמו (וכן, נלך יחד לאכול אחרי, ברור), הלכתי לנקודת האיסוף של הסדרנים, והתחלתי ללכת עם המצעד. הלכתי עם בחור נחמד שקידם את האג'נדה של "התנועה הירוקה-מימד", ושכנע אותי (או לפחות ניסה) שמימד עדיין קיימת (נושא לדיון נפרד).

כשהגענו לרחוב הרב אבידע (הרחוב הקטן דרכו יצא המצעד בכיוון רח' קינג ג'ורג') נתבקשנו להתעכב כדי לוודא ש"לא נוצרים פערים, כי זה צריך להיראות כמו גוש!!", ראיתי לפתע בלונים סגולים, והתחלתי לשמוע מוזיקה. בן זוגי לצעידה שאל אותי "מי אלה?" ואני המשכתי להקשיב ולהסתכל, ופתאום קלטתי שמדובר במוזיקה חסידית, וכמובן – בחברי הקהילה הדתית הגאה. באותו רגע, התחלתי באמת להתרגש. שוב הבנתי עד כמה המוזיקה הזאת והריקודים השמחים האלה, מאפשרים לנו להתחבר לזהות שלנו, גם אם אנחנו כבר לא מרגישים שייכותים לגמרי. וכשהמצעד עצר בפינת קינג ג'ורג' ומעגל של רוקדותים התארגן, הצטרפתי – באמת שלא יכולתי אחרת.

בהמשך המצעד הלכתי בכיף, כשככל שהלכתי אחורה, לכיוון זנב המצעד, פגשתי קבוצות מעניינות שפחות שייכות למיינסטרים הקהילתי, ופחות מוכרות לי, ואנשימות שלא בהכרח שייכים לקהילה. כך פגשתי ידיד טוב שעבד איתי בעבר עם אשתו וחבר טוב שהגיע עם בנו בן ה-3 – כדי שהילד ילמד סובלנות כבר מעכשיו. בגן הפעמון איתרתי במהירות את חברותיי (בעיקר בזכות העובדה שפשוט הלכתי לכיוון המוזיקה החסידית), ומשם הדרך לאוכל כבר הייתה אמורה להיות קצרה….

מסקנות? קודם כל, להחזיר את המצעד ליוני, הרבה פחות חם (כן, גם בי-ם); שנית, המוזיקה מצוינת ועוזרת מאוד להנכיח אותנו; ושלישית, ארוחת הערב של אחרי – בקבוצות קטנות בבקשה!!!

להתראות בשנה הבאה!

טליה יהודה