לכבוד נר שביעי של חנוכה אני מעלה מן הארכיון של הבלוג הישן שלי פוסט אהוב במיוחד.

"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו", כך מתחילה תפילת 'על הניסים' הנאמרת בחנוכה – אלא שמתתיהו החשמונאי מעולם לא היה כהן גדול. המדרש טוען שהוא זכה בתואר כהן-גדול-לשם-כבוד על חלקו במרד ביוונים, הפרשנים טוענים שהכהן הגדול הוא בעצם יוחנן אביו, הוא יוחנן כהן גדול שמוזכר מספר פעמים במשנה. מרד החשמונאים מתואר בפרוטרוט בספר מקבים א' – הספר מתחיל בכיבושי אלכסנדר מוקדון ומסתיים עם עלייתו של יוחנן הורקנוס הראשון לשלטון. למרות שהשתמר רק בתרגום ליוונית נראה שספר זה נכתב בארץ ישראל ובשפה העברית על ידי סופר/היסטוריון מיומן שהכיר והוקיר את ספרי התנ"ך השונים וכן את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. בין אם היה סופר מטעם המלך ובין אם מטעם עצמו הרי שהוא מעלה על הכתב את הנארטיב החשמונאי על מנת לפאר אותו תוך מאמץ להסתיר את חסרונותיו וכשלונותיו.

על פי המסופר בספר מקבים א' באחד הימים בעת מלכותו של אנטיוכוס (הרביעי) הגיע פקיד של השלטון היווני/סלאוקי למודיעין, מקום מגוריו של מתתיהו הכהן, כדי להעביר את העם מתורת ישראל. הדבר היה בשנת 167 לפנה"ס, אותו פקיד פנה אל מתתיהו באופן אישי שכן "איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך" ולחנופה המילולית הוסיף שוחד כספי. נראה שמתתיהו אכן זכה למעמד נכבד עוד לפני פרוץ המרד, אולי בשל יחוסו המשפחתי כפי שמציעים הפרשנים. אותו פקיד מציע לו להיות הראשון מבין חברי שיעשה לייק לעבודת האלילים בתקווה לפתוח את הצ'קרה היהודית הקפוצה. בתגובה פוצח מתתיהו בהצהרת נאמנות לאלוקי ישראל. את הרגע הזה מנצל 'איש מבני ישראל' שמתנדב להיות זה שיעשה את הסיפתח לעבודת האלילים. מתתיהו, שהיה לא רק רטוריקן נלהב אלא גם איש מעשה, קופץ והורג אותו ואת הפקיד הממריד ובאותו התקף זעם גם שובר את המזבח. עכשיו לא נותר לו אלא לעשות מה שעשו מורדים בארץ הזאת משחר ההיסטוריה – כמו דוד המלך בבורחו מפני שאול ומפני אבשלום בנו – הוא בורח אל ההרים והמדבר.

מאז ומתמיד היו אלו אזורים ברמת משילות נמוכה והאמת היא שהדבר נכון לגבי יהודה כולה כולל ירושלים בירתה, אבל נגיע לזה יותר מאוחר. ראשית, ננסה להבין את השתלשלות האירועים עד לאותו רגע נמהר במודיעין. ספר מקבים א' מתחיל עם עלייתו של אלכסנדר מוקדון על במת ההיסטוריה ומספר שלאחר כיבוש מצרים עלה מוקדון על ירושלים בחיל כבד ועצום, כבש אותה ושדד את אוצרות המקדש. למרבה הצער האירוע הזה לא מוזכר במקורות היסטוריים אחרים מזמנו של מוקדון. בשנת 332 לפנה"ס, בעת כיבושי מוקדון, היתה יהודה פחווה פרסית קטנה שהשתרעה על פני 1600 קמ"ר של הר יהודה ומדבר יהודה. בראשה עמד שליט מטעם המלך (בדרך כלל יהודי) והיא נהנתה מעצמאות סבירה, כולל הזכות להטביע מטבעות, בתמורה לנאמנות מדינית וכלכלית. חילותיו של אלכסנדר מוקדון עברו בשוליה של פחוות יהודה לאחר שהביסו את הצבא והצי הפרסי בצור וצידון ולפני שכבשו את עזה בדרכם למצרים. קשה להאמין שהיה לו עניין מיוחד בירושלים – היתה לו אימפריה להביס וזה מה שהוא עשה. הממלכות/פחוות הקטנות נכנעו משהובס פטרונן הקודם וכך, ככל הנראה, עשתה גם יהודה.

עכשיו, כשבראשה עומד שליט חדש מטעם המלך היווני היה ליהודה ותושביה הרבה זמן להתרגל למצב החדש ונראה שהם התרגלו במהירות. האליטות היהודיות אימצו בחום את העולם החדש ומנהגיו והחברה עברה תהליך של הלניזם מואץ, ובשפה הדתית  – התייוונות. יורשיו של אלכסנדר מוקדון ניהלו ביניהם מלחמות אינסופיות על חלוקת האימפריה העצומה שהוא השאיר אחריו, קשה להאמין שגם להם היה עניין מיוחד בממלכה הקטנה על ההר ובפולחניה המשונים. במהלך מאה שנות שלטונם של מלכי בית תלמי, יורשיו של מוקדון, נשארה יהודה אותה ממלכה קטנה ועצמאית בדומה לזו של התקופה הפרסית (למעט העניין עם המטבעות). ערב פרוץ המרד הפקידים היווניים הבכירים בירושלים היו זוטרים למדי ומנו שליח זמני אחד ומפקד צבאי על המצודה. אם מישהו בממלכה הזו היה מוטרד מהמונותיאיזם הברברי, מברית המילה ומיום המנוחה היו אלו, יש לשער, אותן אליטות מתייוונות. אם יש בסיס היסטורי לסיפורי הגזרות הדתיות בימי אנטיוכוס ולאותה סצינה במודיעין נראה שמדובר בסכסוך פנימי של יהודה בין האליטות שרצו להתחבר לכפר הגלובלי לבין הכוחות השמרניים שרצו לשמר את פולחנן הייחודי.

אינני מבטלת לחלוטין את הסכסוך התרבותי רק מנסה לשים אותו בתוך קונטקסט מתקבל על הדעת. שלטון התלמאים היה מסודר ובירוקרטי ודאג בעיקר לשימור הקיים. השלטת התרבות היוונית לא היתה בראש מעייניהם. לעומתם, הסלאוקים ראו את עצמם כיורשיו של אלכסנדר שתפקידם לאחד את עמי המזרח תחת כנפי התרבות היוונית. יתכן שבשל כך מצאו המתייוונים אוזן קשבת אצל השליטים הסלאוקים. אבל היה הבדל נוסף בין התלמאים לסלאוקים והוא נגע לגישה האדמיניסטרטיבית שלהם – התלמאים העדיפו לפצל את המחוזות הגדולים ליחידות קטנות. יהודה כבר היתה כזאת והתלמאים לא פגעו בגבולותיה וכנראה אפשרו לה לשמור על השלטון העצמאי הפנימי. לעומתם, השליטים הסלאוקים, יורשיהם של התלמאים, ערכו רה-ארגון של האזורים שתחת שלטונם – הם הקימו יחידות מנהליות גדולות יותר תוך איחודן של ממלכות קטנות ועצמאיות תחת מושל אחד – יהודה, למורת רוחה, היתה נתונה כעט למרותו של שליט שומרון.

עכשיו, בואו נחזור לספר מקבים א', מתתיהו ובניו בורחים למדבר וחוברים שם לפליטים נוספים. מן המצודה בירושלים יוצא כוח צבאי ללכוד אותם ונכשל,בעקבות נצחנו הקטן של מתתיהו יהודים רבים עוזבים את הערים ומצטרפים אליו. ספר מקבים א' מספר שמתתיהו ואנשיו עברו ברחבי יהודה, נתצו את הבמות ומלו את הילדים. זו היתה כנראה שנה מלאת סיפוק עבורם אבל מתישה מדי עבור מתתיהו. לאחר מותו תופס יהודה בנו, המכונה מכבי, את מקומו. הקרב הראשון שלו הוא מול כוח צבאי שהגיע משומרון (הבוס הישיר של ירושלים לאחר הרה-ארגון של המנהל הסלאוקי) וכאן המקום לפרגן ליהודה שהיה טקטיקן צבאי מן המעלה הראשונה אך גם מנהיג כריזמטי שיודע את נפש אנשיו. סביר להניח שאת כל הקרבות הוא ניהל בנחיתות מספרית וטכנולוגית אבל ידע לנצל הגיאוגרפיה הטופוגרפיה – תבנית נוף מולדתו. גם אם ספר מקבים מפריז בתיאור מעשיו ומייחס לו ניצחונות בקרבות שבהם נחל מפלה הרי שמעולם לא הובס והמרד הוסיף להתקיים. מאידך, ועל אף שנכנס בראש אנשיו לירושלים וטהר את בית המקדש – את המצודה שבה ישבו חיל המצב הסלאוקי ובעלי בריתם המתייוונים יהודה המכבי מעולם לא כבש.

אחרי שבע שנות מרד נופל יהודה בקרב ואת מקומו יורש יונתן אחיו. יונתן מתנהל בין קרבות לבין מערכות של בריתות שבעקבותיהן הוא ממונה, מטעם השליט הסלאוקי, לכהן גדול ולאחר מכן מקבל גם את ההכרה המדינית כשליט יהודה. יונתן, ולאחר מכן שמעון אחיו, מייסדי השושלת החשמונאית עשו הרבה פחות מלחמות והרבה יותר דיפלומטיה. ממלכת החשמונאים בתקופה ההלניסטית ולאחר מכן בימי רומי התקיימה בחסות האימפריות, כולל הזכות לטבוע מטבעות, ממש כמו בימים העליזים בהם היתה יהודה פחווה פרסית נאמנה. בסופו של דבר נותר הרה-ארגון הסלאוקי על כנו ואולי מהסיבה הזו בחר הסופר החשמונאי לייחס את פרוץ המרד לגזירות הדתיות.

למעשה, למעט אותן 14 שנות מרד שאת רובם העבירו כהומלסים בהרים ונהנו מסוג של עצמאות אבל לא מממלכה, במהלך כל תקופת הבית השני התקיימה ממלכת יהודה כמדינת חסות של האימפריות הגדולות שיודעת את מקומה במשחק הפוליטי. סיפור מותו של אלעזר בן מתתיהו מדגים בצורה הטובה ביותר את הקשר בין המציאות הפוליטית לנארטיב הלאומי. ספר מקבים א מספר את הסיפור כמו שלמדנו אותו עוד בגן. בקרב על בית צור, מלבד יחידות הרגלים והפרשים השתתפו גם 32 פילים מיחידות הפילים המיוחדות של הצבא הסלאוקי. ספר מקבים מספר שאלעזר זיהה פיל אחד שהיה חגור ביתר שאת מהאחרים והבין שעליו יושב המלך. בהתקף אמוק הוא רץ ישר אל תוך גדודי האויב, הכה בחרבו על ימין ועל שמאל עד שהגיע אל הפיל המסויים הזה: "ויבוא עד הפיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, וייפול הפיל עליו וימות, ובנפלו המית גם אותו." אגב, אפילו  לפי ספר מקבים המפרגן הפעולה ההירואית הזו לא שינתה את מהלך הקרב בכהו זה.

אבל מה שמעניין באמת זו גרסת מגילת אנטיוכוס לאירועים ואני מביאה אותה ככתבה וכלשונה: "ואלעזר היה מתעסק להמית הפילים, ויטבע בפרש הפילים. וכאשר שבו, בקשוהו בין החיים ובין המתים ולא מצאוהו, ואחר כך מצאוהו אשר טבע בפרש הפילים." וזה, חברות וחברות, מה שקורה כשמתעקשים להסתובב לגדולים בין הרגליים.

מטבעות יהודאים