דבריה של הללי בוועידת הייד פארק: נשים ועסקים של אוןלייף

צילום: בני גם זו לטובה

צילום: בני גם זו לטובה

אני הללי, בת 25 גרה במושב סתריה במקור מתל אביב חיה עם זוגתי בחמש שנים האחרונות. אני מדריכת רכיבה על סוסים. חברת ארגון "בת קול" והשנה נבחרתי לשמש כחברת וועדה מנהלת.
בת קול זה ארגון של לסביות דתיות, מכל קשת הזרמים: חרדיות, דתיות לאומיות, קונסרבטיביות וחוזרות בשאלה ותשובה. הגעתי לבת קול בגיל צעיר מאוד, הייתי הצעירה ביותר בארגון (שעוד בכלל לא היה ארגון אלא רק קבוצה של נשים מדהימות שנפגשו בצורה דיסקרטית ביניהן בלי שאף אחד אחר יודע). היום אנחנו כבר 350 חברות.
אני זוכרת את התחושה שלי כאשר הגעתי לראשונה לבת קול: הרגשתי שהגעתי הביתה. שאני יכולה סוף סוף להיות מי שאני ושעול כבד ירד מעלי.
אני זוכרת את עצמי, הייתי בת 18. דמיינו נערה.. חצאית ארוכה וחולצה עד המרפקים, מבולבלת, אבודה. התחלתי להבין מי אני ומה אני. מחנכים אותנו לחיות ולגדול בדרך מסוימת ואני ממש לא ראיתי את עצמי מצליחה להגשים את התמונה הזאת. היה לי משבר גדול עם עצמי. משבר עם אלוהים.. למה אני כזאת? שונה? אחרת?
אני רוצה לדבר איתכם על משהו שבדרך כלל לא מדברים עליו.
כשהגעתי לבת קול פתאום לא הייתי לבד עם החששות והפחדים. עם השאלות על איך החיים ימשיכו מכאן, ועם החרדה למסגרת הדתית בתוך החיים הגאים. לא הרבה זמן אחרי המפגש הראשון "בבת קול" הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לחיות בבית בשקר ובטוח שלא לחיות בבית עם האמת שלי. ההורים כבר התחילו להבין שעובר עלי משהו גדול והלחץ הורגש בבית מאוד.
מצד אחד מצאתי בית: בת קול. מצד שני: המשפחה שלי, הבית שלי, התחיל להיות מקום זר, מקום שמאוד לא נוח לי להיות בו. אחרי כמה שבועות הכל התפוצץ ועזבתי להוסטל שנקרא "בית דרור". הרגשתי בודדה ורציתי מאוד שההורים שלי יבינו שאני מתחילה להיות מאושרת. רציתי שיתמכו בי שיקבלו את מי שאני. את מי שהייתי בסתר, בלב כל הזמן הזה. שישמחו בשבילי! במשך חודש לא הסכמתי להיפגש איתם. הצבתי להם תנאי: גישור משפחתי. לא שיערתי שהצעד המליטנטי הזה יביא דווקא למתינות ולהכלה של התהליך שעתה ההורים שלי צריכים לעבור.
המפגשים הראשונים היו קשים. ההורים שלי גילו שהסתרתי מהם דברים רבים מעולמי, הם שאלו שאלות וטענו טענו קשות לגבי דרך החיים שבחרתי לצאת לקראתה. לא היו בי שום חמלה או אהדה לקושי שהם חווים. לא ראיתי באיזה מצוקה נוראית הם נמצאים בשלב הזה שבו הם מגלים שהבת שלהם היא לא מה שהם חשבו שהיא. שהדרך שלי מתנגשת חזיתית עם אורח החיים הדתי והאמוני שלהם ושלי.
אחרי אחד המפגשים שהתפוצצו ישבתי עם בתיה המגשרת שלנו מעמותת "נוער" לשיחה. רק אז הבנתי כמה חשוב לתת להורים זמן לעכל, הייתי מופתעת שבתיה לקחה פה את הצד של ההורים, אבל האמנתי לה. החלק הזה בחיי היה תחילתה של ההבשלה שלי מנערה לאישה, מילדה לבחורה עצמאית. אז הבנתי שהדרך הלוחמנית שלי, ״הכרזת המלחמה״ שלי רק מלבה את הקשיים, לא משאירה מקום לדיאלוג ולהכרות אמיתית.
הזמן עבר והתחלנו לדבר גלויות, אחרי כל שיחה יצאנו לאכול משהו יחד. התחלתי לחזור הביתה לשבתות וחגים הם התחילו להבין אותי, את עולמי ואת שאיפותיי ואני הבנתי אותם, נתתי להם לשאול את השאלות שהציקו להם והייתי סבלנית לכאב שהם חווים. הבנתי שהם נמצאים בתחילת תהליך שאני עוברת כבר שנים. אני יצאתי מהארון ועכשיו הם נכנסים אליו.
לאורך השנים התפתחתי בחיים האישיים, מצאתי בת זוג נהדרת, רכשתי מקצוע ופעלתי רבות בארגון "בת קול" וארגונים אחרים. בכל השנים האלה היו לי הזדמנויות רבות להתראיין ולנאום. הרבה אנשים רצו לשמוע ולהשמיע את הסיפור שלי. העמותות שקיבלתי כל כך הרבה מהן רצו לספר את הסיפור שלהן דרכי. לקראת כל חשיפה כזאת תמיד התקשרתי לאמא, לבקש את רשותה. לי לא הייתה בעיה לצאת לתקשורת בפנים גלויות ושם מלא. אבל מה לעשות שאמא בחרה שם כל כך מיוחד שקצת קשה שאנשים אחר כך ישכחו.. בכל הפעמים היא ביקשה שאתראיין בשם בדוי ולא בפנים גלויות. הבנתי אותה, נתתי לה זמן.
גם הפעם לקראת הועידה הזאת והנאום שלי היום בפניכן התקשרתי לאמא. סיפרתי לה על הוועידה ועל הכבוד שנפל בחלקי ובחלקה של "בת קול" להשתתף בו. שאלתי אותה מה דעתה? מה שהיא ענתה לי ריגש אותי מאוד, ואולי חותם תהליך ארוך וקשה של שנים.
היא אמרה "הללי, את כבר שנים מחוץ לארון, כבר שנים חיה עם בת זוג שאני אוהבת. לא אכפת לי מזה שכולם ידעו, העיקר שבזמנו ובעיתו תביאו לי נכדים".
עכשיו שהיא תחכה בסבלנות

הללי

לינק לתיעוד ביו טיוב של הדברים המרגשים של הללי