הפעם תופס המדרש את אלוהים, מיד אחרי חטא המרגלים, ברגע של חולשה. רגע שבו אלוהים שואל "עד מתי". ממש כמו גרפיטי באמצע טירונות. כך מעמיד את הרגע הזה המדרש (במדבר רבה פרשה ט"ז סימן כ"ו):

 "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי" (במדבר יד, כז),

הֲלָכָה: תִּינוֹק שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֶבֶן בְּשַׁבָּת מַהוּ לְטַלְטְלוֹ?

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, כַּלְכָּלָה וְאֶבֶן בְּתוֹכָהּ.

מִדּוֹר הַמִּדְבָּר אַתְּ לָמֵד, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשְׂאָם בַּמִּדְבָּר כִּבְיָכוֹל (דברים א, לא):

כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ, וְהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, יח): "כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה"…

וּבְכָל כָּךְ לֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְמשֶׁה קָרַעְתִּי לָהֶם אֶת הַיָּם וְהִכְעִיסוּנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, מ): כַּמָּה יַמְרוּהוּ.

וְאַף כָּאן, הוֹצִיאוּ עַל הָאָרֶץ שֵׁם רָע.

וְאֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל.

עַד מָתַי אֶהְיֶה סוֹבֵל לָהֶם?!

"עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה?!".

 המדרש פותח בהלכות שבת. השאלה היא האם מותר לטלטל בשבת תינוק שיש בידו אבן. ההנחה היא כמובן שהתינוק אינו מוקצה והאבן היא מוקצה. התשובה ההלכתית היא שכך שנו חכמים במסורת, אדם נוטל תינוק ואבן בידו ועוד יותר מפתיע, שאדם לוקח גם סל עם אבן בתוכו. העיקרון ההלכתי המוצג הוא שניתן לטלטל את המוקצה אם הוא טפל למשהו אחר, ואת התכוונת לטלטל את המותר בטלטול. מי שמטלטל את האבן זה התינוק והסל, הפטורים מהלכות שבת, ולא אנחנו.

(כיום יש להניח שהסל היה נחשב מוקצה כבסיס לדבר האסור וגם תינוק שאינו נושא את עצמו הוא מוקצה.)

מכאן קושר המדרש את ההלכה לפרשת השבוע. על פי המדרש אלוהינו נשא אותנו במדבר כתינוקות. על אף שהיתה בידינו עבודה זרה. האבן התמימה בהלכה, שהיא מוקצה רק כיוון שאין בה צורך בשבת, הופכת לאבן המשמשת בעצמה לאיסור. לדבר האסור ביותר – לעבודה זרה. כמו הבמות והמצבות לגביהן מתריעים הנביאים. עבודה זרה היא העבודה לאלוהים אחרים. היא הטענה לאב חליפי. אולם ביחס בין האב לתינוק, אפילו העבודה הזרה היא טפלה לחובתו של האב לשאת את התינוק. ואפילו תינוק שאינו מכיר בקשר הבלעדי והייחודי עם אביו.

בשלב מסויים האב אינו מסוגל יותר. חטא המרגלים גורם למותו של כל דור המדבר. לכישלון ייעודו להיכנס לארץ המובטחת. דור שלם מפסיד את חייו ויעודו! על מה? על הערכה ריאלית, או לכל היותר פסימית של המצב הביטחוני?! החטא לא ברור והיחס בין החטא לעונש הוא כמעט בלתי נתפס.

המדרש שלנו מסביר שזה פשוט "הקש ששבר את גב הגמל". אלוהים עמד בעבודה הזרה, עמד בחוסר אמונו של העם בים סוף ואצלנו הוא כבר לא היה יכול יותר. כדי להבין את העונש על חטא המרגלים צריך לקרוא את ספר שמות ובמדבר באופן מצטבר. אולם ספק אם ההבנה הזו של המדרש, אכן מבהירה את צעדו של אלוהים. נדמה לי שיש בה יותר קריאת תיגר על אלוהים מאשר הבנה למעשיו.

אפשר היה לפרש שאלוהים פשוט הבין, שאם העם ממשיך להתלונן יש משהו מהותי "דפוק" בדור הזה. לא יעזרו עוד ניסים ועונשים והתעלמויות ונשיאה. העם הזה פשוט לא מסוגל לממש את ייעודו. לא עוצמתו של חטא המרגלים מסבירה את העונש אלא העובדה שהוא נעשה אחרי כל שלשלת הניסיונות של האל להיות מחנך ואב מיטיב לעם.

אלא שדווקא הפתיחה ההלכתית, המשווה את יחסי האל וישראל לאב הנושא תינוק, לא מאפשרת את הפרשנות הזו. בגיל שבו ילד זקוק שיישאו אותו על הידיים, האב אינו רשאי להתייאש. הוא צריך להמשיך ולשאת גם כשהתינוק עובד עבודה זרה. גם כשהתינוק מתלונן. גם כשהתינוק  לא מאמין בעתיד שמצייר לו אביו.

לא ניתן לומר על תינוק, ואפילו הוא בן 3-4, שנעשו כל המאמצים לחנכו וזה לא צלח אז "אין מה לעשות". ההשוואה הזו, מעמידה את חטא המרגלים ככישלונו של אלוהים.

לעיתים, עצוב ככל שזה יהיה, אלוהים נכשל. התוצאה היא דור המדבר. ניתן לומר שתעייתו של עם ישראל במדבר היא כישלון משותף, של העם ושל האל. אלא שבצימוד הזה, העם הוא תינוק.

כיוון שאנו נבראנו בצלם אלוהים (וכיוון שהאלוהים שאנחנו מכירים נברא בוודאי בצלמנו) אפשר להצטער על כישלונו של אלוהים. אפשר להתנחם בכך שאפילו אלוהים נכשל. ואפשר לנסות מחדש בספר יהושע…

שבת שלום

זיוה