על ספרים, אנושיות ודת

בימים האחרונים התגלגל לידי, בזכות ההורים שלי, ספר עיון מופלא, שנקרא "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש", שכתבו יקיר אנגלרדר ופרופ' אבי שגיא (כן, אני עושה פרסומת, לא, אני לא מקבלת אחוזים). הספר, כשמו כן הוא, מנתח את הגישות השולטות בנושא בקרב רבני הציונות הדתית, ומקדיש פרק שלם ללסביות ואוננות נשית, ופרק שלם להומואים. ו,אפילו מתייחס למיזם פסח שני של בת קול (עמ' 202), ומצטט את זיוה שלנו (עמ' 79).

הספר למעשה עוקב אחרי השיח החדש שהתפתח החל מראשית המאה ה -21 בחברה הציונית דתית סביב שאלת הגוף והמיניות, באמצעות בחינת טקסטים הלכתיים המופיעים בדיאלוג בין הרבנים לציבור. לצורך כך, הם משתמשים בשו"תים שמופיעים באתרי האינטרנט השונים. לדבריהם, מהפכת האינטרנט, שצברה תאוצה בתחילת שנות ה- 2000, אפשרה כמה דברים: הראשון, היכולת לפנות ישירות לרבנים, פתח עבור נשים את האפשרות לפנות אליהם ישירות. נשים נמצאות, לראשונה, בדיאלוג ישיר ופתוח מול הרבנים, ומעלות נושאים שנוגעים רק להן, ומחייבות את הרבנים להתייחס בצורה ברורה לנושאים הללו; שנית, מכיוון שהשואלים הם אנונימיים, זה מאפשר להם להעלות שאלות בנושאים רגישים, שעד עכשיו היו בגדר טאבו, ולא הייתה אליהם התייחסות פומבית, ושוב, "להכריח" את הרבנים לעסוק בנושאים הללו. ושלישית, התשובות חשופות לכולם. כלומר, השו"תים הווירטואליים הופכים, מבחינת הכותבים, למרחב בו נחשף הציבור לאידיאולוגיה הרבנית בסוגיות הנדונות.

ועכשיו, אני צריכה להגיד שני דברים, לפני שאני ממשיכה. האחד, מי שמכירה אותי, יודעת שאני קוראת בלי הפסקה, ולפעמים אפילו יותר מספר אחד בבת אחת. אבל, וזה אבל גדול, אני קוראת סיפורים, ולא ספרי עיון. ספרי עיון לרוב דורשים ממני יותר מדי תשומת לב וקשב, ולא גורמים להנאה שגורמים לי סיפורי הפנטזיה והמד"ב שאני קוראת. אבל, הפעם, קרה לי משהו אחר לגמרי. נשאבתי לתוך קריאת הספר, ולשמחתי, אפילו קיבלתי את האישור לקחת את הספר אליי, כדי להראות אותו לחברותיי ולספר להן עליו. השני, שכשיצאתי מהארון, לא חיפשתי אישור רבני או אישור דתי שזה בסדר וזה מותר. לא שלחתי שאלות לרבנים, לא התייעצתי עם אנשי דת ולא שאלתי את עצמי שאלות תיאולוגיות. פעלתי מתוך אמונה שזו הדרך שלי, ואם אני לא רוצה להמשיך לסבול, אני חייבת לפסוע בה, גם אם מאן דהוא לעולם לא יבין זאת, וימצא ק"ן טעמים למה זה אסור, ולמה אני צריכה להילחם בנטיות שלי ולהתחתן עם גבר.

ובחזרה לספר. הספר הוא לא קל למי שאמונת החכמים שלה חזקה משלי. אני מודה ומתוודה, מעולם לא הייתה לי אמונת חכמים חזקה במיוחד, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום תמיד רציתי שתהיה לי. גדלתי במקום שבו ארוחות ערב שבת התנהלו כך שאני הייתי מספרת על הלכה חדשה שלמדתי השבוע בבי"ס, ואז עונה (או לפחות מנסה לחשוב על תשובות) לשאלות על מה עומד מאחורי ההלכה כפי שהיא נפסקה, והאם יש בה היגיון. אבל יש בספר, מבחינתי, משהו מעבר לאבדן האמונה שלי ברבנים. כשקוראים ציטטות של תשובות שנתנו רבנים לפונות אליהם, עולה תחושה קשה של ניתוק. התחושה היא שהרבנים לא מנסים בכלל להבין או לקבל את המקום שבו נמצאת השואלת, אלא שמבחינתם, תפקידם הוא "ליישר" אותה, להחזיר אותה לתלם. הם נותנים לה עצות איך "לגאול" את עצמה מהערכים המודרניים של משפחה ומעמד האישה, שהרסו אותה לכתחילה, ולחזור למקורות.

הדברים האלה מהווים ניתוק כמעט מוחלט מההוויה שבה אני, ורוב מי שסביבי חיים בה. כך, במקום העבודה שלי למשל, בו עובדים לא מעט בנות ובני הציונות הדתית, הסתכלו עליי לאחרונה בעין עקומה כשהעליתי על בדל מחשבתי שיש קשר בין היות אדם דתי לכך שלא יקבל אותי כפי שאני. ואחת אף סיפרה לי כמה היא שמחה כשחברתה לכיתה, באחד מבתי הספר היותר "דוסים", יצאה מהארון.

אז אולי לא חיפשתי לגיטמציה ליציאה שלי מהארון, ואולי לא התייעצתי ואולי לא שאלתי, אבל בסופו של דבר, גם לכופרת כמוני הספר נתן הרגשה טובה. הניתוח של הכותבים, אפשר לי להבין טוב יותר את החשיבה הרבנית, ומאיפה היא באה, ולהבין (לא לקבל) את הקושי שלהם להתמודד עם שינוי העולם הישן והמוכר. ובעיקר, הספר הזה מלא אמפתיה וקבלה של מי שסובלים, ומחפשים הבנה ותבונה אנושית, ומעניק תשובות במקום שבו לרוב נתקלים בקירות.

המסקנות של הכותבים עצמם הן לא קלות ביחס לרבנים, ואין לי אלא להפנות לדברים שהם עצמם כתבו, בדף הרשמי של הספר, טרום יציאתו:

מסקנתנו העיקרית היא כי קו ההיכר הבולט של השיח הציוני-דתי החדש מתבטא בהצבת מתרסים גוברים והולכים המבקשים לבדל את השיח הציוני-דתי מן השיח ש"בחוץ". האירוניה ההיסטורית חוגגת את ניצחונה: הציונות הדתית, שבראשית ימיה ביקשה להיות חלק מהמהפכה הציונית המודרניסטית, מתקפדת לנוכח השינויים למרחב סגור, הדומה יותר ויותר לזה החרדי, שמעולם לא העניק אישור לגוף.

אז קדימה, חברותיי היקרות, תקראו בבקשה את הספר. לא רק בבחינת "דעי מה שתשיבי", אלא גם ובעיקר כדי שנדע ונזכור שהפחד משינוי משותף לכולנו, ואנחנו, שחיות בדרך שלנו, מסמנות את השינוי שאליו החברה הדתית חייבת להתייחס, ואותו היא צריכה לקבל. ואולי יום אחד השיח כולו ישתנה, ולא נצטרך ספרים שיסבירו לנו אותו?