יש איזו סברה פסיכולוגיסטית בשקל שבעים הגורסת כי ככל שאנשים מתבגרים, שלא לומר מזדקנים, הם חווים הקצנה בינונית עד קשה של נטיות והתנהגויות. בעיקר של אלו הפחות פוטוגניות, נגיד.
ממרום הארבעים וקצת אביבים אלרגיים שלי, אני כבר יכולה בהחלט להעיד שלא רק שהפסיכוזות מחריפות – יש גם כאלה הנוצרות להן בכיף תוך כדי תנועה.
כך – ואין דרך קלה לומר זאת – הפכתי עם השנים לאט ובבטחה לקריקטורה מהלכת של היצור העמלן והמבאס הידוע בכינויו "חולת ניקיון".

"מאיפה באת את עכשיו?" תוהה זוגתי בינה לבינה ומדי פעם גם בפניי תוך שהיא מאזכרת את שנות הזוגיות הראשונות, עת היינו מטופלות בכלבה שלא באמת הבדילה בין פנים הבית לחוצו ולפיכך פלטה את צרכיה היכן שעמדה באותו רגע מבלי שהדבר יגרור היסטריה אצל מי מאיתנו, למשל.

שוות נפש הייתי מסתובבת בין העיתונים שפיזרתי על השלל "רק לבינתיים" עד שננקה באמת. בואו נגיד שאף אחד לא היה מאשים אותי אז בחיבה יתירה למדף חומרי הניקוי בסופר. כלים נשטפו כשרצינו לאכול ולשתות ולא היה במה, ואם לא הספקתי לכבס פשוט קניתי מצעים חדשים. או בגדים חדשים. טינופת, נו.

הרבה מים וסח'לה* עברו מאז בדליי הספונג'ה שלנו. אבל כיום, כשתלתלי אבק מתעופפים בבית, הכיור מלא בכלים, הכביסה בסלון והרצפה מוכתמת פה ושם

– התסמינים ברורים: מצב הרוח שלי ירוד, אני עצבנית, אין לי חשק לכלום ובאופן כללי עסוקה בלחשב את קץ העולם לאחור. לעומת זאת כשהבית נקי ומסודר (וכשאני אומרת נקי ומסודר אני מתכוונת לנקי! ומסודר!), דוק קל של ניחוח אקונומיקה באוויר בשילוב כביסה ריחנית (ומקופלת!) – מצב רוחי אוורירי כשל נערה במנח דאק פייס קליל ונטול דאגות. אני מאמינה שאני יכולה לעוף, מפזרת חיוכים לכל דורש ומתמלאת אמונה בטוב ליבם של בני האדם. קריקטורה, נו.

לאור האמור לעיל, על פניו טרפת הניקיונות לפסח לא אמורה לדגדג לי את השחלה השמאלית. אני אוהבת לעבוד קשה, נהנית לכסח כל אורגניזם המתקרא לכלוך, בפנים רושפות, כפפות גומי ובגדים חסיני חומרים כימיים אני עטה במרץ על הלמעלה של הארונות, על התריסים ומסילותיהם, על המתחת של כל דבר ועל קודש הקודשים – המקרר. בכיף לי ולבריאות.

אבל הפסיכוזה האקונומית שלי, משוגעת ככל שתהיה, אינה כוללת פחד מצמית מיצור הפסח הנוראי הנקרא חמץ. זה לא. אני גדלתי בבית שבו לא אכלו חמץ מפסח. על ה"לא יימצא" לא שמעו, כנראה.

מאז, שלא לומר בזכות, אשתי הדוסייה נחשפתי לעולם הביעותים של שומרי המצוות לקראת פסח – ניקיון אינו האישיו היחידי. חמץ הופך למפלצת מסוכנת שיש להתרחק ממנה כמו מאש. ואז לשרוף אותה באש. ואז למכור אותה לגויים. ולקנות חזרה במחיר טוב.

במשך שנים לקראת חג פסח הייתי נכנסת לוויברציות אימה והתנגדות שכן עתידה הייתי לעמוד לפני בורא עולם ואשתי ולהשלים עם העובדה שלמשך השבוע הקרוב יופקעו ממני חיי ומטבחי: מאסקינג-טייפ חום מכוער מפאר את הארונות האסורים (יש בהם קמח… בררר), אכילה בפינת הפרוזדור תוך צמצום הגוף לקו בלתי נראה אם אפשר (כי כל שאר הבית כבר הוכשר) ומקרר עצוב וריקני (אבל נקי מהמפלצת).

בשנים האחרונות נתנה האישה בידיי את הזכות לקרוא את ההלכות, להשתמש באלו המשמשות את העדה הספרדית (אנחנו יותר זורמים,שלא לומר זורקים, מתברר) וזאת כדי שארגיש יותר חלק מתהליך הטיהור, אזכה לתחושת שייכות, שליטה והקלה. ובכן, תהליך החקירה היה מאד מלמד ומשעשע. עד כדי כך משעשע שפה ושם נרשמו מצדי פרצי צחוק כשקראתי נניח כי נהוג שלא להשתמש בשיש בימי פסח, אך "ניתן רק לשפוך עליו מים רותחים ולצפות אותו בנייר אלומיניום – לא צריך להשתגע". סבבה חבר'ה, אם זה לא להשתגע אז אני הכי מרגישה שפויה לעבור עם מקלות אוזניים על מסילות התריסים.

בכלל, נדמה כי ה"לא צריך להשתגע" הזה הוא כנראה דיבור פנימי מרגיע. אוטוסוגסטיה של המשוגעים ממילא, אם יורשה לי. אין דרך אחרת להסביר את רברבנותם של פרחי ה-OCD האביבי הזה, "המכשירים", אשר ממשיכים לטעון בכל שנה כי "השנה החלטנו לא להשתגע". נכון. מאמינה לכם. להוציא את כל הבגדים מהארון (חורף + קיץ), לנער אותם ולהפוך את הכיסים כי אולי שכחנו שם פתי בר שיקפוץ עלינו בשנתנו ויהרוג אותנו – זה שפוי אש.

אגב, אשתי צדקה, כרגיל. הידיעה והשיתוף בהלכות ובביצוע "מה צריך לעשות כדי לנצח את החמץ" עזרו לי לעבור את הפסח בשלום, ולהצדיק על הדרך קניות של כלים יפים "כי פסח זה חג יפה, למה שלא יהיה גם לנו יפה? מה, לא כל עם ישראל אחד הוא?" שאלתי את עצמי תוך שאני מבזבזת תלושים כאילו אין מחר.

פסח קטן עלינו עד כדי כך שהשנה הרהבנו עוז – ואם לא נמות עד אז – אנחנו עורכות את ליל הסדר אצלנו. אל שולחננו יסבו עשרים אנשים. ואם כבר מארחות אצלנו, מה, לא נקפוץ לאיקאה לקנות איזו פינת אוכל חדשה, ככה שיהיה מכובד?

אז אני מתה על פסח. ותכל'ס? השנה גם מתרגשת.
בואו נרים כוסית "סנט מוריץ" לחיים. חג שמח, צדיקות!

* אחרי שמטאטאים ושופכים מים וגורפים את המים ששפכנו בעזרת מגב – יש קובץ של שערות/אבק/שאר פוגרום שלא הצליחו למות במטאטא. גועל זה ידוע בעדות מסוימות כ" סח'לה".

הכותבת חברה בארגון 'בת קול – לסביות דתיות'

mynet-logo


הבלוג פורסם במקור באתר mynet