הפעם, איך שקראתי את הפסוק הראשון עלה בי הרעיון לפרשה, ובכן זהו הרעיון שאחלק עמכם במשפטים הבאים.
'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה'.
(בראשית פרק מד פסוק יח)
ואני חשבתי כי לפני שאנו אומרים משהו, לפני שאנו מדברים, לפני שאנו דוברים, אנחנו צריכים להצטייד בגישה, לדעת מה הגישה שלנו, מה הנגישות, מאיזו נקודת מבט אנו יוצאים. מהי השקפת העולם שלנו, מהו עולם התוכן, מהו המסר שאנו רוצים להעביר, להנגיש אותו לקהל, לציבור.

מה שמקדים, מה שקובע את מהותו, מה שמגיע מלפני הדיבור היא הגישה, ההנגשה, הגישה שאנו מצטיידים בה, נבנים ממנה, מתהלכים לאורה.
הדיבור מונגש לנו ומנגיש אותנו, נובע מתוך הנגישות, מתוך מגש חיינו, מהיכולת שלנו להתקרב, לגשת, לגעת, להיות עם, לדבר את.
אנו מאפשרים לדיבור להיות מונגש, להיות מונגש מתוך הגישה שלנו.

ועוד הבנה יקרה,
רק כאשר אנו מתקרבים, אפשר לדבר, לקיים שיח, לנהל משא ומתן, להידבר, להתקיים בדיאלוג. רק אחרי שמתקיימת הנגישות שהיא לווא דווקא נגישות פיזית מתהווה ומתאפשר הדיבור.
לפעמים נדרשת קרבה נפשית, רעיונית, רוחנית על מנת לדבר, קרבה של הנפשות הפועלות.

יצירת הגישה, הנגשת הנוכחות תצמיח דיבור אשר בפרשה שלנו הביאה לפיוס, להשלמה, למימוש של קרבת האחים.
המגש הוא זה שמקרב לנו את האוכל, בא לקראתנו, אך גם מקרב אלינו את הדיבור, את הדו שיח, את האמירה.
שנזכה לגשת ולדבר דברים של שלום, של אחווה וקרבה.
שבת שלום!
תמי פיליפ-ירושלים.

פרשת השבוע

פרשת השבוע