וכך מסופר בפרשת חוקת,

'ויבואו בני ישראל כול העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון. וירב העם עם משה ויאמרו לו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו…' (במדבר כ' א-ד).

מרים, אחות משה מתה, ואח"כ לא היה לעם מים לשתות.

ואני חשבתי כי מרים מזוהה יותר מכול עם מים, היא עמדה על שפת היאור ושמרה על משה, היא הייתה צמודה למים, למקור של חיות, היא שמרה שהמים יהיו במרחק סביר ממשה, שהמים יאריכו את חייו, שהמים לא יטביעו אותו, שהמים ימשיכו להיות בגבול סביר, לא מסוכן, לא מסכן.

מרים שידרה יציבות, ביטחון, השראה, כוח, אמונה, היא פעלה לשמירה על הילד שעתיד לגאול את ישראל, היא הייתה גואלת בעצמה, ובפרשה שלנו כאשר מתה הרגיש העם שאין להם מים לשתות, שמשהו בהנהגה מת, נכחד, שמשהו מהגאולה נאבד, הלך, נפרד מהם.

מרים מסמלת את התקווה, גם בימים שהושלך משה, שהושם בתיבת גומא היא לא מאבדת את התקווה, היא שומרת עליו, משגיחה, מאמינה בעתיד, בהתבהרות ענני הייאוש, בוטחת בעתיד, חוזה באופק, מצפה, מאמינה, מקווה לנס.

מרים הנחילה לעם ישראל את באר המים, ולוותה אותם 40 שנה במדבר. הבאר לפי הנצי"ב מסמלת את מידת החסד שמתבטאת במים. כשאנו מסתכלים בבאר אנו מתכופפים, אנו מעמיקים, אנו מנסים להסתכל מעבר, בעומק, לראות את מה שלא נגלה לנו על פני השטח. כך מרים, רואה למרחוק, שואבת מים מתוך הבאר, מתכופפת אל הבאר, אל תיבת אחיה משה, יוצאת מגדרה, מגדרות גופה כדי לפעול למען האחר, למען הגאולה.

לכן אין ספק שכאשר מתה מרים, חשו בני ישראל יובש, הם היו נעדרי מים, חסרי באר, חסרי אמונה ביכולת לראות מציאות טובה יותר, משופרת. ברגעים אלו של האבל העמוק היה המדבר לבני ישראל יבש יותר, מצמיא יותר, חסר יכולת להרוות את צימאון נפשם.

שנזכה תמיד להרוות את נפשנו גם בזמנים של צימאון, של העדרם של המים.

שבת שלום.

פרשת השבוע

פרשת השבוע