קשה שלא להתייחס לרצף הפרשיות, 'כי תצא' 'כי תבוא' כאל רצף שיש בו חיבור, הדדיות, קשר אמיץ ומשמעות עמוקה.

ובכן, למה חשובה לנו פרשת כי תבוא? הרי כבר יצאנו שבוע שעבר בפרשת כי תצא, האם כאשר אנו יוצאים אנו מגיעים? האם זהו התהליך הטבעי, האוטומטי, או שלפעמים יכול לקרות שיבוש בדרך, בין היציאה וההגעה?

אולי לא ברור לנו מאליו התהליך של היציאה כשלאחריו ההגעה. אלא כשהתורה אומרת לנו כי תבוא, כלומר, כשתבוא, כשתגיע, ובעצם אומרת לנו, מבטיחה לנו שאנחנו נגיע, נבוא, אתה תהיה ואתה תבוא/ אתה גם תצא וגם תבוא, ובדרך אלוקים ישמור עליך, ויהיה איתך, ילווה אותה על כול המהמורות שיהיו בדרך, בביטחון, בחמלה, כשאתה נשמר ע"י ההשגחה.

אתה תשיג את המטרה, גם בזכות העובדה שיצאתי לדרך, שהעזת, שהלכת את הדרך, שהתמדת, שרכשת אמון, קודם כול בעצמך, שחרשת, שצעדת, שדלגת, nעל מהמורות, על הקשיים.

כשאנחנו יוצאים לדרך עם הרבה סימני שאלה, תהיות, מחשבות, לבטים, ואנו פתאום מגיעים, באים, אנו פתאום נבראים, פתאום נוצרים כמשהו חדש, עם ביטחון, הבנות, הבטחות, חוזקים וחיות מחודשת.

אבל גם כשאנחנו מגיעים, שוהים, באים אל הארץ המובטחת אנו צריכים להתכונן למסע הבא, לארץ החדשה, למובאות הבאה, לאתגר הבא.

איך אנו צוחקים היום ביננו 'ספרו לנו על הארץ…' הרי גם בארץ לא הכול ידוע לנו, ברור לנו, נהיר לנו, אנו לא מבינים הכול בארץ, אנו רואים שנצטרך לכבוש יעדים חדשים, ארצות חדשות, פינות של קיום ודעת, אנו לא מגיעים אל המנוחה והנחלה, ואולי היציאה השנייה, והשלישית תהיה יותר קלה, יותר חלקה, ואולי דווקא לא, אולי הדרך שעשינו תרתיע אותנו, תפחיד, תעייף, תרושש אותנו מהרצון לצאת,

אז אולי בין היציאה וההגעה, אנו צריכה לדעת להכיל את הדרך, את חוסר הוודאות, את החדש, את הלא מוכר, את הלא ברור, אך לדבוק בידיעה שבסוף נגיע לארץ המובטחת, להיות, הביטחון שנגיע, הידיעה שנזכה, האמונה שאלוקים מלווה אותנו בדרך, שומר עלינו, שהוא לא ייתן לנו להישאר בדרך, להיעצר בדרך, לצאת ולא להגיע…היא אולי הידיעה שעלינו לספוג כאן בחודש אלול, בנוגע לדרך של כול אחד מאתנו.

שבת שלום מהדרך שלי.

פרשת השבוע

פרשת השבוע