בפרשת ברכת הכוהנים, נצטוו הכוהנים לברך את בני ישראל באהבה. ברכה שהיא שלמה, אמתית, יכולה לנבוע רק מלב אוהב.

הברכה נובעת מקדושתו של אהרון, ממידת החסד שלו, מהיותו רודף שלום, אוהב שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה.

לפני תחילת הברכה מבקשים הכוהנים שלא יעלה אף מכשול בברכה זו, שתהא הברכה שלמה, ואולי שיהא ברור שהקב"ה הוא המברך את ישראל, כול יום בארץ ישראל ובחו"ל, ביום טוב.

ברכת כוהנים נתקנה לאחר ברכת הודאה, וקודם ברכת השלום. הברכה באה אחרי העבודה וההודאה מכוח הקדושה והדבקות בה', שהן תולדות עבודת ה' וההודאה לו רק ככה יכולה לבוא הברכה בשמו. השלום הוא הכלי המחזיק את הברכה ולכן באה הברכה לפני ברכת 'שים שלום'.  (ע"פ הרב חיים סבתו)

ואני חשבתי מדוע באה ברכת כוהנים אחרי פרשת נזיר? תמיד דנים בשאלת הסמיכות בין פרשת אישה סוטה לפרשת הנזיר, אך מה התורה רוצה ללמד אותנו על הסמיכות פרשיות שבין נזיר לברכת כוהנים?

הנזיר מגדל שערותיו, אינו מקפיד ביופי מראהו, הוא נמנע משתיית יין, מאכילת ענבים, וצימוקים, ספר החינוך בעניין גדול השער מביא בשרשי המצווה שהנזיר שובר תאוותיו, מכניע את יצרו, ומחזק את עבודת השכל, ומביא כפרה על עצמו על שציער עצמו מהיין, ועל העינוי שגזר על נפשו.

הסמיכות מלמדת לדעתי על שתי צורות של עבודת ה'. דרך אחת היא דרך של התנזרות, התרחקות, קביעת איסורים, התבדלות. מול הדרך השנייה של הוספת, של קבלת ברכה, חיבוק רוחני, עטיפה של קדושה, טלית, צבע לבן, מדרגה גבוהה, שלום.

הנזיר מובא בתורה בלשון יחיד, מול הכוהנים שמצוינים בלשון רבים.

הכוהנים דרכם להוסיף, להרבות תפילה, ברכה כול יום, וביחד, גם הם ביחד, וגם פונים לציבור, מקיימים ומתקיימים בציבור. נשיאת הכפיים היא שנראה כלפי חוץ, מול אי שתייה יין, אכילת ענבים. דבקות בקב"ה יכולה להיות בכמה צורות.

מעניין לשים לב גם לעובדה שברכת הכוהנים מקשרת בין הכוהנים והעם, בין שני ציבורים – מתקיימת כאן הדדיות, ציבור שרוצה לקבל הברכה, וציבור שרוצה לתת אותה, לברך, מברך ומתברך.

הרבה אנשים יש בברכת כוהנים, מול הנזיר שהוא לבד, עם עצמו, נמנע, ומונע מעצמו, אך גם דרך לגיטימית לקיים בה את עבודת ה'.

שנזכה להתברך באהבה, ובשלום, ולפעמים אולי להימנע מתאוות, להתגבר, לשלב ביחד את הדרכים.

שבת שלום.

פרשת השבוע

פרשת השבוע